דרכיה המגוונות של האחריות Les voies parallèles de la responsabilité.

Le texte en hébreu est suivi d'une version française

המרגלים (פרשת שלח לך- ספר במדבר) נשלחים לתור את הארץ ואם לקרוא את המדרש רבא (פרשה טז א עד ה) ואת פירושו של לוינס על הסוגיה בתלמוד הבבלי (סוטה לד:, לה.) ״שנתבררו צדיקים ונתהפכו״, דרכם התהפכה. קרה להם משהו.

במשך ארבעת הסעיפים עד לאמירה זו דן המדרש במהותם של המרגלים. 

ודווקא נפתח המדרש בהתבוננות בשליחות ״השנייה״, בתחילת ספר יהושע. שם מספר המדרש כיצד פנחס, שהיה אחד משני אלה שנשלחו על ידי יהושע, אומר לרחב :״אותי אין צורך להחביא, מפני שאני מלאך, ומלאך רוצה נראה, אינו רוצה אינו נראה״. כך נראה ששני המרגלים הללו - שמצליחים בשליחותם, בניגוד לשליחות הראשונה - הם סוג של אנשים נטולי פחד, נטולי ספקות. פנחס בגלל הדבקות הטוטאלית באמונתו, שעושה אותו כמו מלאך, וכלב, שהלך להתחזק בהשטטחות על קברי האבות כפי שמסופר בפרשה. גם יהושע התברר כנטול פחד או ספקות והדבר היחיד שנאמר עליו הוא שמשה שינה את שמו והוסיף לו את שם השם בתוך שמו. ואילו, עשרת האחרים נאחזו חרדה וכשלו בשליחותם. אלה היו כנראה ״אנשים״. אנשים רגילים ? 

המדרש שואל על מהותם. האם רשעים היו מלכתחילה ? הרי מזה שכתוב ״שלח לך אנשים״, לא ניתן להבין שצדיקים היו ? והאם משה רבנו היה שולח אנשים טיפשים, או רשעים? לא יעלה על הדעת. אז כנראה שקרה להם משהו, שהפך אותם מצדיקים לרשעים. ״נתהפכו״ אומר המדרש (פרשה טז, ה).

אבל מעט אנשים יילכו אחרי דרכם של לוינס או של המדרש, כלומר יילכו להעמיק בשאלה ״מה קרה להם?״.

הרי, לעני הרוב, הנושא המרכזי של הסוגיה הינו שהם הוציאו את דיבת הארץ ושדבר זה גרם לאסון, גרם לגזרה קשה מאד על אבותינו.

לעיני רוב זה, דרכו זו של המדרש מאד משונה, כמעט אינה רלוונטית. הרי, מי עוסק בהם ? במה שקרה להם, אם הם עברו או לא עברו משבר ? 

עבור הרוב, יש כאן בעיקר ללמוד את הלקח, כלומר לדבוק במסקנות של המפרשים ולהסיק שבעייתם הייתה בעיית אמונה, ושעל פי זה, יש לחזק את האמונה.

לוינס, כדרכו המיוחדת, מחפש להגיע ״אל מעבר״, מחפש להעמיק, מעדיף השערות על פני ודאויות. 

ההלכה מחפשת תשובות, המדרש מחפש לחשוב. הוא מחפש לחשוב מתוך הזדהות. לוינס מחפש כאילו להתבונן בתוך עצמו ולדמיין מתוך התבוננות זו מה היה המשבר הפנימי/נפשי שעבר על אנשים אלה, עד כדי כך שהם הפכו את עורם.

כפי שהמדרש בסוף סעיף ה מתקדם אל ״ואלה שמות האנשים״, כאילו כדי לחפש אם שמותיהם אינם מתארים את אישיותם (והרי אין הגמרא אומרת ״לא נקראו המרגלים אלא על פי מעשיהם״?) וגם האם לא בולט לעין ששמותיהם משונים, או לפחות רומזים על משמעות?, לוינס קצת מתבונן בשמות המרגלים, אך מעדיף להעמיק בשמות בני הענק שבני ישראל מצאו שם.

הוא מפרק את השמות. ״אחימן״ הופך ל״אח ימין״, דבר שמביא לוינס לשער שהמרגלים ראו ״אנשים שהגבורה היא אצלם ערך עליון. ומן השמות "ששי ותלמי" ? לומד לוינס, בעקבות הגמרא, שהם היו אנשים כל כך חזקים שהם היו מחוררים את האדמה בפסיעותיהם, שהם היו עושים תלמים, דבר שמתפרש אצל לוינס כאיפיונים מאיימים.  לוינס משחק עם הדיווח של המרגלים ומנסה להבין מה הוא טומן בחובו. אולי המרגלים פחדו להתעמת עם תושבי הארץ, אולי הם פחדו להפריע להם, לפנות אותם, אולי הם פחדו שילדיהם יהפכו בעצמם לאנשים כוחניים. אולי זה היה המשבר. הם יצאו מלאי אידאל ומצאו מציאות מפחידה.

לוינס מנסה למעשה לפסוח על שלושים מאות השנים שמפרידות בין תקופתנו לזו של המרגלים. הוא מחפש את המכניה המשותף בין חרדתם לבין חרדת העם היהודי היום, עת עליו להפוך מיהודי גלותי לעברי-ישראלי.

אנחנו יודעים שחרדה זו קיימת גם קיימת. אבל אנחנו גם יודעים שהרוב שומר את החרדות לחדרים הפנימיים. רובנו מתאפיינים בכך שאין אנו דנים בחרדה שלנו אלא שאנחנו מנסים להתמודד איתה, ובדרך כלל באמצעות הדחקתה. אנחנו למעשה מתנתקים ממנה ומעדיפים להתמקד במחשבות. 

לוינס לא היה מודע שדרכו האינטלקטואלית מאד מאד דומה לעבודת המטפל הפסיכותרפויט, שאינו מחפש לשפוט את מטופלו, שאינו מחפש להחזיר אותו אל המוטב, אלא מנסה, באמצעות אמפטיה ומאמצים ללכת אל מעבר, מנסה ללוות אותו כאילו מבפנים, דבר שדורש לפצח את רזי לבו, ואת מקורות חרדותיו.

ולוינס, בעצם בעקבות המדרש מנסה להתמודד ״אחרת״. בואו לא נברח, בואו נחפש אם הדבר לא מעורר בנו משהו. מה דוגמה זו מזכירה לנו ? שואל בעצם לוינס. 

הדרך לזה היא ״אסוציאטיבית״ (כמו למשל כאשר מישהו אומר ״שם זה מזכיר לי את זה״), ולא ״דיסוציאטיבית״ כפי שדרכנו האינטלקטואלית בדרך כלל פועלת (כלומר כאשר אנחנו משתדלים לא להיות מוסתים, ואנחנו מרחיקים את המחשבות הזרות). 

העבודה המשותפת של המטפל והמטופל מובלת באמצעות זה שכל אחד חושב אסוציאטיבית, במטרה לא לגלות אמת כלשהי, אלא במטרה להעמיק בנושא מחשבתם או בחרדה. המשימה שלהם היא פיענוח העולם הפנימי. מה הביא אותו להיות חרד, לשנות את דעתו, לשנות את דרכו.

זו בהחלט דרך ״אחרת״, מדרכנו האינטלקטואלית הרגילה. 

המטפל מנסה לעשות זאת תוך שהוא משדר למטופל שהוא אחראי על המצב הטיפולי. המטופל יכול לפתוח את לבו, לא יקרה לו שום רע.

למעשה דרך זו, איננה ״השלישית״ כי אם הראשונה. תחילת דרכנו בעולם מנוהלת על ידי הדרך הזו. אין אנו באמת ״לומדים״ למשל את שפת אמנו, אלא שאנחנו רוכשים אותה, וידוע לנו שזה מתנהל שונה לחלוטין מכאשר אנחנו לומדים או חושבים כמבוגרים.

האם דרך זו שמשרתת את האדם מראשית חייו והיא זו שמאפשרת לו להתפתח, נחלת העבר בלבד ?  האם לא נוכל להמשיך להתפתח דווקא בהפעלת דרך זו, למשל בעיסוק יצירתי, למשל במתן יותר מקום לדרך האסוציאטיבית בחיינו? והאם מתן המשך דרור לפעילות מוחית מעין זו לא יחזק את האדם לא פחות מבאמצעות דבקות בדרך הלמידה והעמידה בדרישות העולם המבוגרים ?

לא בטוח שלוינס עצמו, שנראה חושב מאד אסוציאטיבית במאמצו להעמיק בסוגיות בהן הוא דן, לא בטוח שלוינס היה שש לשמוע שזוהי דרך העבודה האינטרהפסיכית.

עבורו הרי, אין למחשבה תועלת אלא אם היא מובילה לשיפור רמת האתיות של החברה.

אבל אם אנחנו חוזרים לכל חבורת המרגלים - כולל פנחס, ואנחנו מתבוננים עליהם, אנחנו מוצאים שהם מהווים סוג של קשת חברתית אולי לא רחוקה מזו שלנו היום, בה ישנם אנשים בטוחים מאד, אנשים שמתחזקים באמונתם בדרך זו או אחרת, ואנשים - אולי רבים יותר - שספקותיהם מרובים על וודאויותיהם.

אולי להעמיק בהבנת אנשים אלה תורם לא פחות מקביעת מה יהיה עבורם טוב יותר. שתי ההתמודדויות הללו נובעות מ״אחריות״ לעתיד החברה, ומהוות גישות שונות לאחריות.

Les explorateurs partent explorer la terre, et, à en croire le midrach rabba (paracha 16) mais aussi Lévinas qui se réfère à la guemara Sotah (34b), il leur "serait arrivé quelque chose", tant il parait impossible que Moshé ait envoyé ni des imbéciles, ni des corrompus, ni des mauvais, animés de l'intention de nuire.

Mais la démarche de Lévinas, de se focaliser sur ce drame humain, qui me parait être dans la ligne de la démarche du midrach, reste très lointaine de beaucoup de gens, leur reste très étrangère. C'est en cela qu'elle est "voie autre" ou " troisième voie" d'approche des phénomènes.

On y reviendra. On développera cette troisième voie. On la résumera. Décrivons-la en attendant, à travers l'étude de ce passage :

Le midrach aborde l'étude sur ce qu'il est arrivé aux explorateurs, par l'épisode "réparateur", celui de l'envoi de deux explorateurs non plus par Moshé mais par Yehoshua, quarante après le "premier essai". On apprend de l'étude midrachique de ce passage (Josué 2), que les deux explorateurs sont Calev et Pinh'as. Calev faisait déjà partie de la première délégation, et Yehoshua et lui sont les deux seuls à avoir rapporté un message encourageant de la première visite. Les dix autres sont ceux qui ont failli, ceux à qui "il est arrivé quelque chose".

Le midrach nous présente Pinh'as comme l'individu qu'il est inutile de cacher. Il sait se rendre invisible. Pourrait-on risquer d'interpréter ainsi cette donnée ésotérique du midrach : Pinh'as n'a pas de doutes. Il n'a que des certitudes. Rien à cacher. Il est le prototype du zélote. 

Calev semble avoir eu des doutes. C'est pour cela, nous explique le midrach qu'il s'était rendu seul à Kiryat Arba "pour se coucher sur la tombe des patriarches". Il serait allé traiter ses doutes par le ré-enracinement historique. 

Yehoshua semble lui aussi ne pas avoir eu de doutes. Serait-ce du fait que Moshé lui a changé son nom? On serait tenté de le penser. On a aussi l'impression que c'est ce que pense le midrach.

Et le midrach (paracha 16, 5) poursuit son enquête sur cette crise en examinant les dix autres protagonistes. Ils sont des hommes nous apprend le texte. Ils seraient plus "humains" que ces surhommes imperméables au doute. Ils sont soumis aux égarements et aux mouvements de l'âme humaine.

Après avoir risqué quelques qualificatifs, le midrach (paracha 16, 5) conclut : " ils ont été envoyés "sages", mais sont revenus "autres" (nithapkhou), bouleversés. 

Et le midrach poursuit sa route . "Voici leurs noms". Continue-t-il tout simplement l'étude du texte, ou se demande-t-il si ce n'est pas l'examen de leurs noms qui va nous donner les réponses à nos questions ?

Alors que Lévinas semble avoir compris le message du midrach et tente d'approfondir cette crise, en s'interrogeant sur l'intrapsychisme de ces individus, que ce soit par un examen de leurs noms, que ce soit par un examen de la situation, il apparait ce faisant comme choquant à beaucoup de gens, qui restent rancuniers à ces individus qui ont provoqué une catastrophe nationale : ils sont revenus de leur mission en calomniant la terre et ont condamné le peuple juif à 40 ans de marche dans le désert.

Le lecteur lambda de la Bible reste offusqué de ce manquement des explorateurs à leur devoir.

Et la démarche du midrach et de Lévinas leur parait incongrue. 

Qui s'occupe de ce qui leur est arrivé ? Qui s'occupe de l'intrapsychisme de l'homme d'état ? Du leader? Du chef de famille?

Il faut apparemment un esprit particulier pour cheminer à travers l'humain, pour tenter de le comprendre. Celui qui fait cela est presque mal jugé, accusé de manquer l'essentiel. Ce sont les actes - et leurs conséquences - qui seraient l'essentiel. 

La leçon - pour la majorité des lecteurs, pour les bien pensants  -  à tirer de l'épisode des explorateurs ? Renforcer chacun sa foi afin de ne jamais tomber dans leur travers. Il leur est arrivé une crise ? La belle affaire. Nous, en avons mangé les conséquences ! Semblent-ils continuer à dire..

Alors qu'incontestablement, Lévinas cherche à aller plus loin. Si - comme le dit le midrach, il s'agissait de sages triés sur le volet et qui se sont retrouvés à adopter une si indigne attitude, ceci ne risquerait-il pas d'arriver à d'autres ? Ceci ne pourrait-il pas continuer à se produire aujourd'hui dans le peuple, et y compris chez les individus qui le constituent ? 

Chacun de nous ne pourrait-il pas se retrouver, en situation similaire (et nous, juifs du 21ème siècle vivant tant en Israël qu'en dehors d'Israël, ne nous trouvons-nous pas face à la même situation qu'eux ? À devoir argumenter face à un monde qui ne veut pas accepter nos arguments ? A tenter de recréer une société hébraïque ?), tant en tant que citoyens, qu'en tant qu'individus préoccupés du sort de nos enfants, et de leur moralité ?

Lévinas place toujours la moralité au premier plan. Il analyse que la crise des explorateurs était une crise de conscience et il n'a pas peur de la reprendre à son propre compte, et d'appeler le lecteur à en faire de même.

Tandis que le lecteur lambda reste soigneusement à l'écart de cette crise, par mécanisme dissociatif, le midrach et Lévinas prennent conscience de la façon dont elle nous interpelle, acceptent de dire "cela évoque en moi un écho" (association).

Et Lévinas - dans le sillage du midrach - emprunte une toute autre voie que celle suivie par les ténors de la foi, qui appellent avant tout "à se renforcer", à se soigner la foi par la pratique. 

Le midrach et Lévinas empruntent le difficile chemin de l'introspection (la "troisième voie"), celui d'engager le lecteur à se demander s'il est bien sûr que cette crise ne le concerne pas lui directement.

Il s'agit bien d'une voie "autre", autre que celle que l'individu est habitué à emprunter naturellement.

Peu sont candidats à voyager par ce chemin alternatif.

Peu sont enclins à analyser les crises. On préfère soigner la blessure.

Soigner la blessure est incontestablement une marque de prise de responsabilité, mais chercher à comprendre ce qui a induit la crise, ce qui peut éviter d'autres crises semblables, comment réparer ce que le traumatisme a généré est un degré plus élevé de responsabilité.

Il n'est pas impossible que cela soit le propos du midrach, il est certain que c'est le centre des efforts de Lévinas. 

Lévinas a consacré toute sa philosophie non uniquement au visage d'autrui. Il aura cherché sans répit comment le mécanisme interpersonnel qui s'amorce - négativement, dans la pulsion de meurtre - à la vision, à la perception du visage d'autrui, peut (et doit) se transformer en responsabilité pour autrui et, partant, en l'instauration d'une société plus éthique.

Il est responsable de veiller à renforcer les individus pour qu'ils ne commettent pas la faute des explorateurs, pour que les juifs d'aujourd'hui réussissent cette difficile tâche qui rebuta les explorateurs.

Il est non moins responsable de chercher comment ils en sont arrivés là, de chercher à comprendre les mécanismes de l'humain, de tenter de l'aider à voir et appréhender mieux le monde.

La voie intellectuelle  "autre" du midrach, et de Lévinas, induit une autre voie de mise en place de la société, est une façon "autre" de ressentir et d'exercer la responsabilité.

Lévinas prônait cette prise de responsabilité interpersonnelle pour la société entière, et il est clair que ceci ne se peut pas. Il n'y a à ma connaissance qu'une seule catégorie professionnelle qui se voue ainsi au service de l'autre, non seulement pour s'intéresser à lui, ou pour le prendre en charge, mais qui s'intéresse à lui de cette manière, en cherchant le moyen de l'aider à comprendre ce qui fait qu'il ne surmonte que difficilement ses crises, ce qui fait qu'il avance difficilement dans la vie. Il s'agit de la catégorie professionnelle du psychothérapeute.

Et c'est seulement le psychothérapeute psychanalytique qui peut mettre à profit cette "troisième voie", celle du midrach, celle de Lévinas.

Ni le midrach, ni Lévinas n'ont eu en tête le psychanalyste quand ils ont développé cette troisième voie. Ils n'ont pas soupçonné cette utilisation. Ils n'ont pas pu prévoir que Freud prônerait une méthode d'analyse si différente de la méthode intellectuelle, cognitive, universitaire. 

Par cette dernière, on travaille le cognitif de l'humain. On aide l'individu à comprendre...en lui apprenant à comprendre, on aide l'autiste qui ne communique pas en lui apprenant à communiquer.

Seul le psychanalyste cherche à remonter en amont du processus cognitif. Seul le psychanalyste se souvient que l'enfant n'a pas appris à parler sa langue maternelle par la même voie qu'il apprend plus tard à parler l'anglais. 

Si la deuxième s'acquiert par l'apprentissage, ce n'est pas le cas de la première, chez laquelle vraisemblablement le processus cognitif final est originé dans l'affectif, dans la relation, même dans les moments où elle n'est pas verbale.

Le psychanalyste va aider le patient non par le biais d'une recherche intellectuelle menée à deux. Il va tenter de l'aider en "biaisant" la trajectoire aboutie/cognitive de la recherche. Il va encourager les associations libres, il va lui-même écouter selon la consigne de Freud "d'attention flottante". Il va chercher à procéder surtout "associativement" et moins "dissociativement", c'est à dire en excluant - comme nous le faisons dans nos démarches intellectuelles

Lévinas ne trouvait pas le travail psychologique "suffisant". Il est vrai que celui-ci ne vise qu'à aider celui qui s'y livre, tandis que Lévinas pensait que la pensée n'a de sens que si elle vise à améliorer le niveau éthique de toute la société.

Peut-être l'épisode des explorateurs peut-il montrer qu'aider des individus à surmonter leurs crises est potentiellement utile à une société entière...