Sur l'origine du nom Pisanté. Mise à jour octobre 2026. Texte bilingue

 

 

שם משפחה פיזנטה. שורשיו. הפתחויות חדשות. עדכון אוקטובר 2026.

 

שנים ארוכות הסתובבתי סביב חידת שם זה. בצרפת, לא היו פיזנטים נוספים, זולת בני משפחתנו. כולם הגיעו מתורכיה, כמו סבי, שנולד בכפר קוסקונג'וק סמוך לעיר איסטנבול (אז קונסטנטינופוליס) ב 1894.

 

עם הגעתנו לישראל, בשנות השמונים של המאה העשרים גיליתי לא מעט אנשים עם שם משפחה זה. בעיקר יוצאי תורכיה ובולגריה.

 

גם הכרנו ״רחוקי משפחה״ שלנו (אנחנו צאצאי יעקב פיזנטה, שהיו לו שני אחים, אברהם ויצחק) והם צאצאי יצחק. הם מבטאים את השם שלהם פיסנטה בגלל שבמקום לעבור דרך צרפת בדרכם לישראל כפי שאנחנו עשינו, הם עברו דרך ארגנטינה ונהיו דוברי ספרדית. (בכל זאת , אפילו אם סבא שלי גדל באווירת דוברי לדינו (קרוב מאד לספרדית) הוא המשיך, ואיתו כל בני משפחתי, לבטא את השם פיזנטה, כלומר ב״ז״ ולא ב״ס״).

 

אבל גם אחרי שנחשפתי לעוד אנשים עם אותו שם משפחה, לא נפתרה החידה אודות השם.

 

בטקסט שכתבתי  ב 2020, אני העליתי השערה : מקור השם אולי איטלקי, ומי שעבר להתגורר באזורים לא איטלקיים ורצה להדגיש את שורשיו קרא לעצמו פיזנטה, כאילו מ״פיזה״ שבאיטליה. השערה זאת התגלתה עם הזמן כלא מתקבלת : אדם שמקורו פיזה ייקרא פיזני ולא פיזנטה. אין הגיון להופעת ה"ט".

 

לאחרונה התגלתה השערה (או אולי עדות) אחרת : חבר של מריאן ושלי שביקר בבית הכנסת הגדול שבעיר סופיה שמע באודיופון את ההודעה הזאת : ״ קהילת יהודי בולגריה מורכבת שלושה חלקים, אשכנזיים, ספרדיים ורומניוטים. הרומניוטים היו פעם הרוב אבל עם הגעת הספרדים בשעת הגירוש מספרד, הם נטמעו בין הספרדים, אך דאגו לשמור על שמותיהם : פילוסוף, קאלו, פיזנטה״.

 

הנה התפתחות מהפכנית !

 

התפתחות שהובילה אותי לערוך מחקרון/חיפושים אודות זהות זו. 

 

מי הם הרומניוטים ?

 

הכחדתם ידועה מאד מפני שכל בני קהילת האי יואנינה ביוון נשלחו ביחד לאושוויץ ורק מעטים חזרו.

 

אבל כמעט כלום מופיע לגבי היווצרותם. ממתי יהודים אלה קיימים ? 

 

נדמה לי ששמם או זכרם הוצא לאור/הוחזר לאור עולם ההיסטוריה בעשר השנים האחרונות בלבד, ועל פי מקור אחד שנראה לי רציני מאד (חוקר צרפתי מ école pratique des hautes études אחד המכונים האקדמאים המוכרים ביותר בצרפת), ולפיו, פלג אחד מהעם היהודי שהוא מכנה אותם ״יהודים ססרדוטיים״ כלומר מושקעים בעבודת הקודש, למעשה לא זכה לדעתו להרבה זיכרון קולקטיבי, על אף שהם היו מרובים למשל מהפרושים, שהיהדות המודרנית יוצאת מהם, מזוהה איתם.

 

יהודים אלה התפרסו מסביב אגן ים התיכון, עוד מלפני חורבן הבית השני והם התאפיינו בהטמעה בעולם הלא יהודי, למעשה בניגוד לזרם הפירושים. פילון האלכסנדרוני למשל שהוא דמות מפורסמת מאד היה כנראה אחד מהם והיה יהודי לא דובר עברית אלא יוונית. יוסף בן מתיתיהו היה גם כנראה אחד מהם, והביקורת המרכזית נגדו היא בגלל ״התרומנותו״, כלומר קבלת זהות רומית. נראה שיהודים אלה הם אלה שהובילו לתרגום השבעים, שלא התקבל בברכות על ידי הפרושים בין היתר. 

 

ד״ר ליאור גוטליב מאוניברסיטת בר אילן מלמד בהרצאה אודות ה״תרגום יונתן״, הנקרא גם תרגום ירושלמי, שהוא תרגום של התנ״ך לארמית, המיוחס בדרך כלל ליונתן בן עוזיאל, מתקופת חורבן הבית, שחלק ממנו נכתב בכלל לא בתקופת התנאים ולא בישראל אלא - להשערתו, כחמש עשרי מאות שנים מאוחר מזה ובאיטליה, כנראה על ידי יהודי איטלקי.

 

יהודים אלה ייסדו את בתי הכנסיות והיו פעילים מאד ביצירת ספרות הפיוטים.

 

יהודים אלה, עם היווצרות האימפריה הביזנטית ( בין השנים 330 ו 395 לספירה, אחרי שהאימפריה הרומית התפצלה לשתיים) זכו בה למעמד של אזרחים סוג ב׳ וזה ההסבר הלשוני לשם ״רומניוטים״.

 

בכלל מסתבר שעד לגירוש ספרד, קהילות איטלקיות (של דרום איטליה בעיקר), מצריות, יווניות , בולגריות ותורכיות היו רומניוטיות. התזה הרווחת והמקובלת היא שעם הגעת מגורשי ספרד לבלקנים, הפכו אלה לרוב ויהודים רומניוטים הפכו ברצון או בעל כורחם לספרדים. ד״ר אליעזר פאפו מאוניברסיטת באר שבע, אדם בעצמו צאצא רומניוטי וכמי שכיהן שנים רבות כרב לקהילות בוזניה הרזגווין, נוטה לראות שנוצרה התאמה והטמעה הדדית בין הספרדים לבין הרומניוטים ושהם פשוט חברו יחדיו. נקודה זאת באה אולי לתרום להבחנה בין צדוקים, שעל פי רוב הדעות נעלמו אחרי חורבן הבית, חלקם הפכו לנוצרים, חלקם לשומרונים, חלקם הרבה שנים מאוחר מזה היוו הקראיים, לבין הרומניוטים שמצד אחד לא הסכימו לדעת הפירושים, אך מצד שני שמרו על יהדותם. יהדות קצת שונה.

 

בבית הכנסת בסופיה, נאמר באודיופון  - ונכתב באתר אינטרנט של בית הכנסת, שאותם יהודים שהיו פעם רומניוטים פשוט שמרו על שמות משפחה שהזכיר את זהותם הקודמת : למשל קאלו, פילוסוף….ופיזנטה.

 

לגבי שם משפחתי, חדשות אלה באות לשנות את מה שכתבתי לפני שש שנים ב 2020 : השערתי אז שמקור השם הינו איטלקי, והיה של יהודים שהתגוררו בשכונה הפיזאנית (אחד משלושת הרובעים האיטלקים שהיו אז, שכונה וונציאנית, שכונה ג׳נובאית ושכונה פיזאנית) של קונסטנטינופוליס עד לשריפה הגדולה שארעה בשנת 1200 בערך, ואז אלה שהצליחו להימלט עברו לגור בשכונות היהודיות האחרות ונוצר להם שם פיזנטה, כיאה לאלה שהגיעו משכונת הפיזנים…

 

השערה זו היתה מצומצמת מדי ולא לקחה בחשבון לא את הפיזנטה מבולגריה, ישראל או יוון. נוסף על כך, על אף שהיסטוריונים רציניים כגון ד״ר מינה רוזן מאוניברסיטת חיפה, או ד״ר אבשלום קור אישרו את הקשר בין השם פיזנטה לאיטליה, יהודים איטלקים אחרים מעלים בדבר ספק : אין הגיון לנוכחות ה״ט״ בשם. אם אדם הגיע מהעיר פיזה שבאיטליה, שמו יהיה פיזאני ולא פיזאנטי, טוענים הם.

 

נראה אכן שהשם פיזנטה לא פחות מזכיר, מבחינה פונית, ביזנטיום מהעיר פיזה. וההסבר שהגיע מבית הכנסת של סופיה מאד מסביר גם את היווצרות השם וגם את ריבוי המשפחות שנושאות שם זה.

 

נוסף על כך, באתר אחד בו מתוארת היסטוריית הכפר קוזקונג׳וק, הכפר בו נולד סבי, שנמצא בצד האסיאטי של הבוספורוס ושהיום חלק מהעיר איסטנבול, כתוב שנוכחות היהודים במקום עתיקה ביותר, הרבה שנים לפני הגעתם של יהודים ספרדיים למקום. כתוב גם שתמיד היה קשר בין המקום לבין ארץ ישראל. אינני יודע אם אפשר להסיק מזה שמקור השם פיזנטה הגיע רק מקוזקונג׳וק, אבל כאמור סבא שלי נולד בקוזקונג׳וק, וקראו לו ולמשפחתו פיזנטה…דבר שכנראה אומר שסבא שלי צאצא למשפחת יהודים שחיפשו להדגיש את מקורותיהם במקום, עת הגיעו הספרדים.

 

ולאחרונה גיליתי את המחקר הגדול של אדם בשם אלכסנדר ביידר, המומחה בשמות משפחה והמתאר את המעברים הגיאוגרפיים לאורך השנים על בסיס הופעות של שמות משפחה במסמכים רשמיים.

 

בתשובה לשאלות ששאלתי אותו, הוא מצא הופעה ראשונה היסטורית של אדם בשם פיזאנטי באי מאיורק שבמזרח ספרד.

 

השערת אלכסנדר ביידר היא שהאדם שנקרא בשם זה במיאורק היה יהודי במקור מביזנס ועל פי מקור גאוגרפי זה נקרא בשם זה.

 

אלכסנדר ביידר מוסיף שמהניסיון שלו, שמות שאינם מצביעים מפורשות לא על מקום (נרלינר למשל) או על עיסוק (סנדלר למשל) מקורם משפחה אחת.

 

והנה, יוצא מאינפורמציות חשובות ומעשירות אלה עדכון רציני ביותר : אנחנו כנראה צאצאי יהודי אחד, שבתקופה מסויימת (במאה ה 13) עבר מתורכיה לאי מיורק ואחרי זה חזרו צאצאיו חלקם לתורכיה, חלקם ליוון, חלקם לבולגריה, חלקם לירושלים... 

 

Au fil des années, je me suis interrogé sur l’origine de ce nom. 

 

En France, il n’y avait de Pisanté que les ressortissants de ma famille. Tous étaient venus de Turquie, comme mon grand-père, né en 1894 à Istambul (alors Constantinople).

 

Arrivé en Israël, je découvris d’autres Pisanté. Certains le déclinaient un peu différemment. En français Pisanti, en hébreu en intercalant un « aleph » entre le z et le n, d’autre enfin le prononçaient Pissanté.

 

Ces derniers sont d’ailleurs de notre famille proche : nous sommes les descendants de Yaakov Pisanté, mon arrière grand-père, et ceux-ci descendent de Ytshak, frère de Yaakov. Eux vivent comme nous en Israël mais sont passés par l’Argentine tandis que notre branche passait par la France.

 

J’ai découvert ici en Israël des Pisanté turcs de Smyrne, de Rhodes, de Grèce, de Jérusalem, et aussi de Bulgarie.

 

Et c’est de Bulgarie que tomba une première ouverture alors que je pensais que je ne trouverais pas l’origine et qu’il me fallait me contenter de suppositions et d’hypothèses reposant sur des déductions  : dans le tour guidé de la synagogue de Sofia en Bulgarie, on peut entendre dans l’audiophone, ou lire à l’écran que la communauté juive de Bulgarie a trois branches : des ashkenazes en petit nombre, des séfarades et….des romaniotes. Ces derniers, ajoute le speaker, se sont fondus parmi les séfarades après l’exil d’Espagne en 1492, mais ils ont gardé leur identité dans leurs noms de famille, par exemple Kalo, Pilosof ou…Pisanté !

 

J’avais toujours eu l’intuition de ne pas descendre de juifs arrivés en Turquie après l’exil d’Espagne. Impression confirmée par la liste de noms de famille publiée par l’Espagne il y a une ou deux décades, de juifs pouvant prétendre à la nationalité espagnole. Le nom Pisanté ne figurait pas sur la liste.

 

Par contre, j’avais fait une tentative du côté italien, du fait de la similitude Pisanté-Pise, et du fait que mon analyse ADN m’avait gratifié de 9% d’origines italiennes. Mais des italiens interrogés démentaient ce lien : un originaire de Pise s’appellerait Pisani (il y en a), pas Pisanté. D’où surgirait ce t ?

 

Voici donc que s’ouvrait une nouvelle piste : la piste romaniote. 

 

Qui sont/étaient ces romaniotes ?

 

On trouve sur internet et dans les livres d’histoire les récits de leur disparition : la communauté romaniote de Ioanina en Grèce a été déportée en masse et ne sont revenus d’Auschwitz que quelques 180 personnes. Il y a aujourd’hui quatre synagogues romaniotes, une à Ionina qui ne se remplit qu’une fois l’an, une à New York, une à Jérusalem grande comme un dé à coudre et une désaffectée dans la vieille ville de Jérusalem.

 

Mais, avant leur disparition, qu’en est-il de leur création ? qui étaient donc ces romaniotes ? En cherchant dans la littérature historique moderne post 2010, en particulier dans le volume 14 du livre collectif universitaire de Shulman et Strumsa  « Jews in Byzantium »  , et dans « Le judaïsme ancien du VIè siècle avant notre ère au IIIè siècle de notre ère : des prêtres aux rabbins » 2012 de Simon Claude Mimouni, ainsi que dans les recherches et conférences de Eliezer Papoo, de Lior Gotlib, on trouve de plus en plus apparaître ce nom, qui ne figurait pas au vocabulaire des récits historiques sur lesquels nous avons grandi, que ce soit au talmud Torah ou au lycée, ou à travers la lecture des ouvrages de référence (le monde juif de Cecil Roth, l’encyclopédie de l’histoire juive initialement publiée en hébreu en 1986, édition française chez Liana Levi- le scribe, l’histoire d’Israël de S.W. Baron 1953).

 

Le mot « romaniote » signifie « citoyen romain de niveau inférieur » et renvoie au statut octroyé aux juifs par les romains, apparemment à partir de la scission de l’empire, qui correspond à la création de l’empire romain oriental (ou byzantin), dont Constantinople (du nom du premier empereur Constantin) était la capitale.

 

Nombreuses recherches en divers secteurs, historiques ou autres ou par exemple en secteur religieux, c’est à dire concernant les pratiques religieuses, font cependant remonter bien plus haut cette identité juive particulière : il y a de nombreux signes de présence juive en dehors d’Israël, autour du bassin méditerranéen, pendant la période du second temple ( - 516 à + 70), et Adin Steinzaltz dans son ouvrage sur le livre de prière, fait remonter le rite « romain » (ou romaniote) à la période du premier temple !

 

 

Il semblerait que cela soit aux romaniotes, qui paraissaient favorables à la résidence au sein des nations, que l’on doit en particulier la première traduction de la Bible en grec, la Septante.

 

Mimouni ne parle que très peu de juifs romaniotes, mais il décrit une fraction du peuple (qui aurait été la plus nombreuse) qu’il nomme les judéens sacerdotaux ( qui paraissent être les origines de ceux que l’on appelle plus tard romaniotes), qui sont liés aux deux temples qui fonctionnèrent en Egypte (temple de Kunio et temple d’Onias respectivement installés à Alexandrie et sur l’île Elephantine), parmi lesquels Philon d’Alexandrie et Flavius Josephe auraient été les plus célèbres, et qui se caractérisaient par l’attachement au rite plutôt qu’à l’étude (développée et placée au centre du judaïsme par les pharisiens).

 

Ces judéens sacerdotaux auraient été à l’origine de la création de la synagogue, et de l’importance accordée aux chants (piyoutim  - mot dérivant du grec « poète »).

 

Historiquement, il semble que les romaniotes aient pu être ceux qui ne cédèrent ni aux pharisiens, ni au christianisme, et qu’ils se soient surtout développés en Egypte, en Italie, en Grèce, Bulgarie et Turquie (c’est à dire dans l’empire byzantin)  et que leur identité ainsi que leur rite de prière aient été phagocytés par l’exil des juifs d’Espagne, qui sont arrivés dans ces pays, et dont le rite est devenu majoritaire.

 

C’est ce que poursuit le speaker de la synagogue de Sofia : les romaniotes sont devenus séfarades…et ont gardé le souvenir de leur première identité à travers leurs noms de famille.

 

Pour le nom Pisanté, cette nouvelle vient modifier - tout en la renforçant quelque peu - ce qui était mon hypothése, rédigée en 2020 : je faisais remonter le nom Pisanté à l’incendie suivi de la disparition du quartier Pisan de Constantinople et à la relocalisation de ses ressortissants dans d’autres quartiers de la ville en adoptant un nom désignant leur provenance.

 

Cette hypothèse était trop étroite. Il semble qu’il faut plutôt rattacher Pisanté à Byzance, en particulier du fait de l’étendue géographique du nom à travers tout l’empire byzantin (il y a donc des Pisanté turcs, bulgares, palestiniens…) et considérer que le nom signifie « nous sommes des juifs qui résidaient à Byzance (l’empire romain oriental) avant l’exil des juifs d’Espagne ».

 

Sur un site internet décrivant l’historique de Kuçguncuk, on peut lire que la présence juive y existait déjà du temps de l’empire byzantin, que le lien entre les juifs de Kuçguncuk et Jérusalem était toujours très vif, et qu’une synagogue y fut construite sur l’ordre du Sultan, avec l’arrivée sur place des exilés d’Espagne. Ce détail vient apporter comme une « preuve » : on peut facilement imaginer que des juifs byzantins, romaniotes, sur place depuis un certain temps, se voient attribuer - ou choisissent de s’attribuer - le nom Pisanté, pour se distinguer de ces juifs séfarades récemment venus s’installer dans la localité.

 

Cela confère à ce nom une réelle ancienneté, le premier porteur du nom connu par moi, et largement évoqué dans mon texte de 2020 étant rabbi Moshé Pisanté, ce « rabbin de grands chemins », assassiné par des brigands turcs, auteur de nombreux livres (celui sur la fête de Pessah’ ayant fait l’objet de plusieurs recherches universitaires), et natif semble-t-il de Jérusalem, en 1540 approximativement.

 

Je ne peux établir que Kuçguncuk serait l’endroit où le nom Pisanté vit le jour, mais j’y vois une certaine potentialité.

 

Mais, ayant encore poursuivi mes recherches, j’ai découvert Alexandre Beider qui est spécialiste en onomastique et qui retrace les itinéraires des exils successifs des juifs par l’étude des noms de famille.

 

Alexandre Beider questionné par mopi , m’informe de ce qu’il voit être la première occurrence du nom Pisanté (othographié  Pizante) : et c’est le nom d’un juif de Majorque, lors de la période antérieure à l’exil des juifs d’Espagne.

 

La supposition de Beider est que ce Pizante n’est autre qu’un juif romaniote s’étant installé à Majorque pour une raison encore inconnue, et qu’il est nommé par sa provenance, qui serait Byzance. Beider réfute l’hypothèse Pise ( à cause du « t »), réfute l’hypothèse pesetas/ parce que le nom s’il était lié à ce mot serait devenu Pichanté et non Pizanté, et opte pour Byzance comme origine linguistique.

 

Il ajoute que les noms qui sont relativement rares et non désignant un lieu (Frankforter) ou une activité (shulklaper) remontent en général à une seule famille.

 

Serions-nous ainsi les descendants de juifs romaniotes, nommés après qu’un premier ancêtre soit passé par Majorque avant de revenir en Turquie, certains de ses descendants préférant Smirne à Istanbul, la Grèce ou la Turquie, ou Jérusalem à Kuçgunsuk ?

 

C’est la dernière hypothèse en date.de fin 2026.