Mordokhaï Pisanté deuxième partie. קורותיו של מרדכי פיזנטה חלק ב'

 

 

Mordokhaï (ou Mordo - quand ce n’était pas Maurice - comme il se faisait appeler ) était un individu énergétique. La guerre terminée, il se remit à son affaire, laissa à Henry le temps d’obtenir son baccalauréat puis le réquisitionna à ses côtés.

 

Il se remaria, (en 1957) avec Renée Meyer, elle aussi veuve de guerre, avec laquelle il fut en fin de compte marié plus longtemps que ce qu’avait duré son mariage avec Maria, et il redevint un fidèle de la synagogue de Neuilly.

 

L’affaire reprit. Avec le temps, elle fut rachetée par une affaire anglaise (ce qui valut à Henry de nombreux voyages et séjours à Northampton, ainsi que deux amitiés, une avec Bill Bellamy, l’autre avec Dick Garnett), et le père et le fils travaillèrent ensemble au quotidien jusqu’en 1970 environ, date à laquelle Henry exigea de son père qu’il prenne sa retraite. Signalons au passage que travaillèrent aussi aux côtés de Mordokhaï et de Henry, Robert Pisanté et Simon Sznajder, l'un fils de Jacques Pisanté, cousin germain de Henry, et l'autre, beau-frère de Henry.

 

מורדו, כפי שהיה נהוג לקרוא לו, היה אדם אנרגטי מאד. עם תום המלחמה, הוא הקים מחדש את העסק שלו וגייס את הנרי לצדו, אמנם לא לפני שסיים את הבגרויות. הוא גם התחתן בשנית, בשנת 1957, עם אישה בשם רנה מאיר, שהיתה אף היא אלמנת מלחמה. באופן קצת משונה - כי לעיננו, היא היתה האישה השניה, הוא נשאר נשוי לה יותר שנים ממה שזכה להיות נשוי לאשתו הראשונה. העסק התחיל להתרומם מחדש, עם האב והבן יום יום זה ליד זה. ראוי לציין שגם רובר פיזנטה, בנו של ז'ק, בן דודו של הנרי, וגם שמון שניידר, גיסו של הנרי מצאו בעסק זה כל אחד לתקופה מקום עבודה ופרנסה. הקשר שהיה כבר לפני המלחמה עם אנגליה התעדק, דבר שגרם להנרי לנסיעות רבות וגם הביא לו שתי חברויות, עם גיק גרנט ועם ביל בלמי. זה האחרון הגיע אפילו לבקר את הנרי בירושלים, כעשר שנים אחרי שהוא עלה ארצה.

בסביבות שנות ה 70, הנרי דרש מאביו לצאת לפנסיה, או שהוא עצמו עוזב את העסק ומורדו, על אף שלא גילה שום כוונה לזה, נכנע.

 

Mordo était alors âgé de 76 ans, et il devint rapidement veuf à nouveau. Encore du vivant de Renée, il se lança avec toute l’énergie dont il disposait, dans une entreprise tout à la fois grandiose et pathétique : il se mit à écrire - beaucoup - et à produire en quantité impressionnante - Il acquit une ronéo qu’il troqua assez rapidement pour une photocopieuse professionnelle - une littérature qu’il appelait « sa propagande".

 

Il s’agissait vraisemblablement d’atteindre un public aussi large que possible, juifs comme non-juifs, afin de persuader les uns et les autres de vivre ensemble, et dans le but de convaincre les catholiques de l’ineptie de l’antisémitisme.

 

Il se procura les annuaires de tous les départements français et consacra tout son temps ainsi que toute sa retraite à écrire, imprimer, envoyer et distribuer sa propagande.

 

Il se rendit aux conférences, journées d’études destinées aux uns comme aux autres et, aux côtés des mendiants qui tendaient la main pour qu’on la leur remplisse, il tendait lui sa propagande sous forme de papiers de couleurs différentes, agrafés ensemble, imprimés au maximum de texte possible sur la page, pliés bien au carré, accompagnés de petites invitations à la lecture : « intéressant ? Peut-être », « non urgent » , et rédigés dans le style le plus levantin qui soit.

 

Peu de temps après la disparition de Renée, l’appartement revêtit l’aspect irréversible de l’intérieur typique du célibataire. Tables jonchées de papier, crayon, stylos et articles de papeterie éparpillés sur les meubles et le sol...

 

 

עם מעבר למעמד פנסיונר, מורדו הקדיש את כל מרצו לנושא אותו כינה ״התעמולה״ שלו.

הוא רכש ציוד, מכונת הדפסה, צרכי כתיבה והפצה נוספים, הזמין מרשות הדואר את ספרי הטלפון של צרפת כולה והתחיל לעסוק במשרה מלאה בכתיבה והפצת מסרים שמטרתם לשכנע שאין לאנטישמיות סיבה להיות, הנוצרים המוסלמים והיהודים חייבים להגיע למסקנה ששאיפותיהם דומות אם לא זהות, הכל כתוב בצורה הצפופה ביותר כך שלמעשה קשה היה מאד לקרוא.

 

הוא היה שולח את זה לכל מיני אנשים, ראשי ערים, כמרים, ראשי קהילות יהודיות, וגם היה מתייצב באופן עקבי בסוף הרצאות, שיעורים, קונצרטים או כל הזדמנות קהילתית. שם הוא היה עומד, בצד הקבצנים, אך הם היו מושיטים את היד על מנת שהיא תתמלא, כאשר הוא היה מושיט את היד על מנת שיקחו ממנה.

 

אחרי מות אשתו השנייה, הפכה הדירה למעונו הטיפוסי של הרווק המושלם, כל פינה היתה נתונה להערמת ניירות, ציוד עזר לשיכפול, הדפסה, הפצה...

 

Il restait le grand-père que j’avais toujours connu. Celui que je ne voyais que quatre ou cinq fois par an mais de qui la présence était inséparable des « turqueries » qui marquaient chaque rencontre, que l’on soit allés avec lui au restaurant turc « les diamantaires  » rue Lafayette, ou qu’il nous ait apporté halva, loukoums, tarama, ou biscuits de sésame, ou qu’il nous ait laissé un saladier rempli de malébi de sa fabrication, entièrement recouvert de cannelle. Il était un monsieur très corpulent toujours vêtu dans mon souvenir d’un costume trois pièces gris foncé, d’un pardessus et d’un chapeau (même si il apparaît coiffé d'une casquette sur une ou l'autre photos).

 

Cette photo est celle que je préfère. On lui voit aussi un large sourire que je n'ai que très rarement vu.תמונה זו היא האהובה מכולן עלי. רואים אותו עם חיוך רחב...לא אופייני לו. 

 

Il était le grand-père vociférant, celui de qui mon père semblait ne plus pouvoir rien supporter, ni les cris ni les agissements ou initiatives, au point que même si je n’ai pas le souvenir de l’avoir moi-même entendu crier, j’ai le sentiment d’avoir dans les oreilles les souvenirs de quelques altercations au cours desquelles il aurait asséné telle ou telle phrase..comme : « je n’ai pas, moi, du sang de poisson dans les veines ! ». Si l’idée était d’exprimer qu’il avait le sang chaud...voilà qui était convainquant.

 

J’ai le souvenir d’une sévérité que l’on m’avait appris à ne pas prendre au sérieux, ni quand petit, il tenta de me convaincre d’abandonner l’usage de la main gauche au profit de la droite (il était lui-même gaucher contrarié..mais acquis à la cause) ni quand plus tard il « n’aimait pas » ma coupe de cheveux, le port de la kipa, ou ni quand je le vis surgir à l’improviste, un matin où j’étais seul à la maison, couché et la jambe droite plâtrée du haut au bas, et qu’il me lança - sévèrement - encore avant de dire bonjour : « c’est la moto ? ». C’était la moto...

 

Mes parents  partirent en Israël en 1977. Nous les suivîmes en 1981, et il vint plusieurs fois manger chez nous dans l’intervalle. Ces repas étaient plutôt agréables même s’il n’était pas très enclin à la conversation libre. J’ai le vif souvenir de la fois où il raconta qu’il avait vu une inscription antisémite sur un mur à la sortie du métro et où il ajouta avec cet air malicieux qu’il avait parfois, et en sortant de sa poche un gros feutre noir indélébile : « je m’en suis occupé ».

 

Dernière visite à la rue Pierre Demours, avec Ayala, lors de notre visite en France de 1983 ביקור אחרון בדירה בפריס, ב 1983, עם אילה.. \

הוא בכל זאת נשאר כל השנים אותו סבא בעיניי. איש מבוגר, שמן, לבוש כל השנה חליפת שלושה חלקים ומעליה מעיל, ומגבעת של שנות ה 50-60. בילדות שלי הייתי רואה אותו לסרוגין, כשהיינו פוגשים אותו לרגל יציאה למסעדה תורכית, או כשהיה מביא לנו דברי מתיקה מאותה ארץ, חלווה, לוקום, שומשומים, טרמה, או מלבי שהוא עצמו היה מבשל.

 

הוא גם היה ידוע לי כסבא הצועק, הסבא המתרגז מהר...אפילו אם אני לא זוכר שאני שמעתי אותו מרים את הקול. אבל זה היה הדם שלו, של אדם שמסוגל לרתוח בן רגע ולהתחיל לצעוק לדאבון אבי.

 

אני זוכר שהוא היה כאילו אדם קשוח, אדם שדורש דברים, אבל תוך שהבהירו לי הוריי שאין דרישותיו על סדר היום. הוא כך ניסה לשכנע אותי להיות ימני, ולא שמאלי, וגם לא ללכת עם כיפה על הראש, או עם לבוש לא לרוחו. יום אחד בחורף 1971, הייתי לבד בבית והוא פתאום נחת. לא שמעתי אותו נכנס לבית, הייתי במיטה, עם גבס כל אורך הרגל. פתאום ראיתי אותו מולי ושמעתי אותו אומר :״זה האופנוע !״. זה באמת היה האפנוע. הייתי אחרי תאונת דרכים בגללה נשארתי מגובס שלושה חודשים. הוא אמר את זה בנימה כעוסה. אבל הוא לא ממש חיפש להשפיע עלינו הנכדים שלו. הראש שלו היה מוקדש לדברים אחרים, ובעיקר לתעמולה שלו.

 

ב1977, עלו הוריי ארצה ואנחנו התעקבנו עוד ארבע שנים. בזמן הזה, הוא בא לאכול אצלנו מספר פעמים. זה היה בעיקר נחמד. יום אחד, הוא סיפר כיצד ביציאתו מהרכבת התחתית, הוא נתקל בכותבת אנטישמית על הקיר. הוא אז שלף מהכיס טוש שחור עבה ובלתי מחיק והוסיף, עם חיוך שובב ״אני טיפלתי בעניין״.

 

Sa « propagande » était ainsi militante mais il ne parvint pas à s’élever au dessus du niveau d’un « Mangeclous » d’Albert Cohen, c’est à dire un de ces juifs du levant admirateurs de la culture européenne et convaincus d’en être les plus authentiques représentants, mais tout à la fois marqués à vie par leur lieu de naissance, au point d’être surtout des personnages pittoresques.

 

J’ai plusieurs photos de voyage qu’il fit, à Istanbul, à Athènes. Il avait peur de prendre l’avion et voyageait toujours en bateau.

   Mordo et Renée, Pierrette et Jacques Pisanté, à Bois Colombes avec Laurent, fils d'Elisabeth. מרדו פיזנטה ואשתו השנייה, ז'ק פיזנטה ואשתו פיירט עם על הברכיים לורן, בנה הבכור של אליזבט, בביתם בבוא קולומב, בפרוורי פריס.

 

Visite de l'acropole, Athènes. ביקור באתונה, האקרופוליס

En 1978, il se rendit en Israël, en visite chez son fils, mes parents. Nous étions aussi en programme de vacances en Israël, mais en passant par l’Italie, ce qui fit que nous partîmes de Paris par le même train et que nous voyageâmes ensemble jusqu’à Milan. Au passage de la frontière nous remarquâmes que son passeport était périmé. Mais il n’y avait rien à faire. Nous ne pouvions pas faire repartir à Paris cet homme de 84 ans. Nous avons tablé sur la clémence des autorités israéliennes...qui le laissèrent finalement entrer en Israël...mais certains témoins surent nous raconter combien l’épisode avait été loin de s’être déroulé dans le calme et en silence...

 

גם התעמולה שלו היתה אקט מיליטנטי, אבל בדומה לגיבוריו של אלברט כהן, יהודי הציוריים של האי קורפו, הוא היה גם יחד מחוייב לתרבות הארופאית בו בזמן שהיה לוונטיני על כל גידיו ואבריו, ועל כן, כתביו לא עברו את רף המעשה הציורי.

 

במרוצת השנים, הוא נסע קצת, ביקר בתורכיה, ביוון, כל פעם באניה או רכבת, היה מפוחד מטיסות. בשנת 1978, הוא נסע לבקר את הוריי, את בנו, בישראל, וזו גם היתה שנה בה נסענו אנחנו. מכיוון שלנו היו תכניות לחצות קודם את איטליה, ליווינו אותו ברכבת עד מילנו. במעבר הגבול בין צרפת לאיטליה ראינו שפג תוקף דרכונו. לא היה כבר מה לעשות. לא התערבנו, הוא המשיך, וקיווינו שרשויות ישראל ירחמו עליו. בסוף הוא אכן נכנס לישראל...אבל אחרי צעקות שכל העיר חיפה שמעה אותן...

 

À l’âge de 92 ans, il céda aux exhortations de mon père et vint s’installer en Israël, à Jérusalem, dans un appartement au sein d’une résidence pour le troisième âge (lui qui écrivait depuis quelques bonnes années qu’il était « du quatrième âge »). Mon père ne le laissa pas emporter avec lui sa photocopieuse, mais il ne put tout empêcher et mon grand-père arriva avec tout un équipement. Il trouva rapidement un imprimeur et continua ses correspondances.

exemples de papiers de sa propagande. J'en ai plus que cela, peux les envoyer à la demande...שתי דוגמאות מהתעמולה שלו.

 Il acquit très vite une très bonne autonomie de circulation, utilisant les autobus presque au quotidien, même si l’hébreu n’était pas vraiment au nombre des langues qu’il dominait. Sur le mur à la hauteur des yeux à sa table de travail, je découvris un jour un bout de papier fixé avec du scotch sur lequel figuraient les prénoms de mes enfants...à fins de pense-bête, pour quelqu’un dont la mémoire n’était défaillante en rien mais dont l’esprit était absorbé par tout autre chose que ses descendants...qu’il aimait cependant beaucoup comme son regard en témoignait quand ils lui rendaient visite.

 

Mon grand-père était donc en fin de compte tout sauf attentif. Il agissait en fonction de ce que son bon sens, sa réflexion et ses intuitions le poussaient à faire, mais il n’avait pas la capacité d’intégrer au mouvement les réactions de qui que ce soit. Qui ne le suivait pas risquait vite d’être perçu comme un opposant...qui réveillait alors sa colère . Est-ce parce qu’il se sentait alors menacé de devoir affronter l’échec ? Une perspective qui le désarmait et éveillait alors les cris, en guise de réaction de dernière extrémité ? Cela n’est pas impossible. Il a livré une fois à Marianne que ses accès de colère l’effrayait lui-même en premier lieu...mais ils lui permettaient probablement de ne pas se remettre en question, ne pas devoir constater l’inefficacité de toute cette entreprise et sentir que la reprise en main et l’amélioration étaient au-delà de ses forces.. ce qui dans le jargon professionnel s’appelle « défense maniaque » : l’individu n’est pas véritablement bi-polaire mais il est poursuivi par une menace de dépression contre laquelle il adopte une suroccupation constante ou un semblant de bonne humeur constante.

..

 

ב1986, כאשר הוא בן 92 הוא נכנע לפניותיו החוזרות של בנו והוא עבר מצרפת לישראל, לדירה בדיור מוגן, בתוך מושב זקנים. אבי ניהל איתו משא ומתן קשוח על מנת שהוא יוותר על כוונותיו להביא ארצה יחד איתו את כל הציוד להדפסה ולהפצת התעמולה. הוא גם לזה נכנע אך הגיע עם ציוד מינימלי והמשיך מהארץ גם את הכתיבה וגם את ההפצה. הוא נהיה כאן עצמאי מהר מאד, על אף גילו המופלג. היה נוסע באוטובוסים ומצא בית דפוס ממנו הוא הזמין את כל החומר שלו. אצלו בחדר, על הקיר, ליד שולחן העבודה, גיליתי יום אחד פתק קטן מודבק על הקיר באמצעות סלוטייפ ועליו שמות הנינים שלו...לא שהיו לו בעיות זכרון, פשוט הראש שלו לא היה בזה. לא שלא אהב אותם. היה מסתכל עליהם במבט די רך ואוהב..

 

C'est la guerre du golfe à laquelle il dût la fin de sa vie, à l'âge de 97 ans et de demi, triste de n'avoir pu atteindre les 100 ans. Il mourut parfaitement lucide mais après être tombé dans son appartement un mois plus tôt, lui que la situation de belligérance à laquelle Israël était associée avait beaucoup éprouvé, et n'avoir pas réussi à se relever. C'est son fils qui lui ferma les yeux, le lendemain de la fête de Souccot, il y a maintenant 29 ans. Soit son souvenir source de bénédictions.

 

הוא נפטר בגיל 97.5, עצוב מהעובדה שהוא לא הגיע לגיל 100, וכנראה בעקבות מלחמת המפרץ, שגרמה לו לחרדה גדולה. חודש לפני פטירתו, הוא נפל בדירה שלו ולא הצליח להתרומם מחדש. לקחו אותו למחלקה הסיעודית והוא נפטר יום אחרי שמחת תורה לפני 29 שנים, הנרי שהיה לידו סגר לו את העיניים. יהי זכרוח ברוך.

 

בז׳רגון המקצועי, נהוג לקרוא לתופעה הזו ״הגנה מאנית״. האדם הנתון לה למעשה בורח מנטייה דכאונית בשארית כוחותיו. כי אז, הוא מעסיק את עצמו ללא הפסקה או נוהג במצב רוח מרומם מעבר לפרופורציות.