Mordokhaï Pisanté deuxième partie. קורותיו של מרדכי פיזנטה חלק ב'

 

 

Mordokhaï (ou Mordo - quand ce n’était pas Maurice - comme il se faisait appeler ) était un individu énergétique. La guerre terminée, il se remit à son affaire, laissa à Henry le temps d’obtenir son baccalauréat puis le réquisitionna à ses côtés.

 

Il se remaria, (en 1957) avec Renée Meyer, elle aussi veuve de guerre, avec laquelle il fut en fin de compte marié plus longtemps que ce qu’avait duré son mariage avec Maria, et il redevint un fidèle de la synagogue de Neuilly.

 

L’affaire reprit. Avec le temps, elle fut rachetée par une affaire anglaise (ce qui valut à Henry de nombreux voyages et séjours à Northampton, ainsi que deux amitiés, une avec Bill Bellamy, l’autre avec Dick Garnett), et le père et le fils travaillèrent ensemble au quotidien jusqu’en 1970 environ, date à laquelle Henry exigea de son père qu’il prenne sa retraite. Signalons au passage que travaillèrent aussi aux côtés de Mordokhaï et de Henry, Robert Pisanté et Simon Sznajder, l'un fils de Jacques Pisanté, cousin germain de Henry, et l'autre, beau-frère de Henry.

 

מורדו, כפי שהיה נהוג לקרוא לו, היה אדם אנרגטי מאד. עם תום המלחמה, הוא הקים מחדש את העסק שלו וגייס את הנרי לצדו, אמנם לא לפני שסיים את הבגרויות. הוא גם התחתן בשנית, בשנת 1957, עם אישה בשם רנה מאיר, שהיתה אף היא אלמנת מלחמה. באופן קצת משונה - כי לעיננו, היא היתה האישה השניה, הוא נשאר נשוי לה יותר שנים ממה שזכה להיות נשוי לאשתו הראשונה. העסק התחיל להתרומם מחדש, עם האב והבן יום יום זה ליד זה. ראוי לציין שגם רובר פיזנטה, בנו של ז'ק, בן דודו של הנרי, וגם שמון שניידר, גיסו של הנרי מצאו בעסק זה כל אחד לתקופה מקום עבודה ופרנסה. הקשר שהיה כבר לפני המלחמה עם אנגליה התעדק, דבר שגרם להנרי לנסיעות רבות וגם הביא לו שתי חברויות, עם גיק גרנט ועם ביל בלמי. זה האחרון הגיע אפילו לבקר את הנרי בירושלים, כעשר שנים אחרי שהוא עלה ארצה.

בסביבות שנות ה 70, הנרי דרש מאביו לצאת לפנסיה, או שהוא עצמו עוזב את העסק ומורדו, על אף שלא גילה שום כוונה לזה, נכנע.

 

Mordo était alors âgé de 76 ans, et il devint rapidement veuf à nouveau. Encore du vivant de Renée, il se lança avec toute l’énergie dont il disposait, dans une entreprise tout à la fois grandiose et pathétique : il se mit à écrire - beaucoup - et à produire en quantité impressionnante - Il acquit une ronéo qu’il troqua assez rapidement pour une photocopieuse professionnelle - une littérature qu’il appelait « sa propagande".

 

Il s’agissait vraisemblablement d’atteindre un public aussi large que possible, juifs comme non-juifs, afin de persuader les uns et les autres de vivre ensemble, et dans le but de convaincre les catholiques de l’ineptie de l’antisémitisme.

 

Il se procura les annuaires de tous les départements français et consacra tout son temps ainsi que toute sa retraite à écrire, imprimer, envoyer et distribuer sa propagande.

 

Il se rendit aux conférences, journées d’études destinées aux uns comme aux autres et, aux côtés des mendiants qui tendaient la main pour qu’on la leur remplisse, il tendait lui sa propagande sous forme de papiers de couleurs différentes, agrafés ensemble, imprimés au maximum de texte possible sur la page, pliés bien au carré, accompagnés de petites invitations à la lecture : « intéressant ? Peut-être », « non urgent » , et rédigés dans le style le plus levantin qui soit.

 

Peu de temps après la disparition de Renée, l’appartement revêtit l’aspect irréversible de l’intérieur typique du célibataire. Tables jonchées de papier, crayon, stylos et articles de papeterie éparpillés sur les meubles et le sol...

 

 

עם מעבר למעמד פנסיונר, מורדו הקדיש את כל מרצו לנושא אותו כינה ״התעמולה״ שלו.

הוא רכש ציוד, מכונת הדפסה, צרכי כתיבה והפצה נוספים, הזמין מרשות הדואר את ספרי הטלפון של צרפת כולה והתחיל לעסוק במשרה מלאה בכתיבה והפצת מסרים שמטרתם לשכנע שאין לאנטישמיות סיבה להיות, הנוצרים המוסלמים והיהודים חייבים להגיע למסקנה ששאיפותיהם דומות אם לא זהות, הכל כתוב בצורה הצפופה ביותר כך שלמעשה קשה היה מאד לקרוא.

 

הוא היה שולח את זה לכל מיני אנשים, ראשי ערים, כמרים, ראשי קהילות יהודיות, וגם היה מתייצב באופן עקבי בסוף הרצאות, שיעורים, קונצרטים או כל הזדמנות קהילתית. שם הוא היה עומד, בצד הקבצנים, אך הם היו מושיטים את היד על מנת שהיא תתמלא, כאשר הוא היה מושיט את היד על מנת שיקחו ממנה.

 

אחרי מות אשתו השנייה, הפכה הדירה למעונו הטיפוסי של הרווק המושלם, כל פינה היתה נתונה להערמת ניירות, ציוד עזר לשיכפול, הדפסה, הפצה...

 

Il restait le grand-père que j’avais toujours connu. Celui que je ne voyais que quatre ou cinq fois par an mais de qui la présence était inséparable des « turqueries » qui marquaient chaque rencontre, que l’on soit allés avec lui au restaurant turc « les diamantaires  » rue Lafayette, ou qu’il nous ait apporté halva, loukoums, tarama, ou biscuits de sésame, ou qu’il nous ait laissé un saladier rempli de malébi de sa fabrication, entièrement recouvert de cannelle. Il était un monsieur très corpulent toujours vêtu dans mon souvenir d’un costume trois pièces gris foncé, d’un pardessus et d’un chapeau (même si il apparaît coiffé d'une casquette sur une ou l'autre photos).

 

Cette photo est celle que je préfère. On lui voit aussi un large sourire que je n'ai que très rarement vu.תמונה זו היא האהובה מכולן עלי. רואים אותו עם חיוך רחב...לא אופייני לו. 

 

Il était le grand-père vociférant, celui de qui mon père semblait ne plus pouvoir rien supporter, ni les cris ni les agissements ou initiatives, au point que même si je n’ai pas le souvenir de l’avoir moi-même entendu crier, j’ai le sentiment d’avoir dans les oreilles les souvenirs de quelques altercations au cours desquelles il aurait asséné telle ou telle phrase..comme : « je n’ai pas, moi, du sang de poisson dans les veines ! ». Si l’idée était d’exprimer qu’il avait le sang chaud...voilà qui était convainquant.

 

J’ai le souvenir d’une sévérité que l’on m’avait appris à ne pas prendre au sérieux, ni quand petit, il tenta de me convaincre d’abandonner l’usage de la main gauche au profit de la droite (il était lui-même gaucher contrarié..mais acquis à la cause) ni quand plus tard il « n’aimait pas » ma coupe de cheveux, le port de la kipa, ou ni quand je le vis surgir à l’improviste, un matin où j’étais seul à la maison, couché et la jambe droite plâtrée du haut au bas, et qu’il me lança - sévèrement - encore avant de dire bonjour : « c’est la moto ? ». C’était la moto...

 

Mes parents  partirent en Israël en 1977. Nous les suivîmes en 1981, et il vint plusieurs fois manger chez nous dans l’intervalle. Ces repas étaient plutôt agréables même s’il n’était pas très enclin à la conversation libre. J’ai le vif souvenir de la fois où il raconta qu’il avait vu une inscription antisémite sur un mur à la sortie du métro et où il ajouta avec cet air malicieux qu’il avait parfois, et en sortant de sa poche un gros feutre noir indélébile : « je m’en suis occupé ».

 

Dernière visite à la rue Pierre Demours, avec Ayala, lors de notre visite en France de 1983 ביקור אחרון בדירה בפריס, ב 1983, עם אילה.. \

הוא בכל זאת נשאר כל השנים אותו סבא בעיניי. איש מבוגר, שמן, לבוש כל השנה חליפת שלושה חלקים ומעליה מעיל, ומגבעת של שנות ה 50-60. בילדות שלי הייתי רואה אותו לסרוגין, כשהיינו פוגשים אותו לרגל יציאה למסעדה תורכית, או כשהיה מביא לנו דברי מתיקה מאותה ארץ, חלווה, לוקום, שומשומים, טרמה, או מלבי שהוא עצמו היה מבשל.

 

הוא גם היה ידוע לי כסבא הצועק, הסבא המתרגז מהר...אפילו אם אני לא זוכר שאני שמעתי אותו מרים את הקול. אבל זה היה הדם שלו, של אדם שמסוגל לרתוח בן רגע ולהתחיל לצעוק לדאבון אבי.

 

אני זוכר שהוא היה כאילו אדם קשוח, אדם שדורש דברים, אבל תוך שהבהירו לי הוריי שאין דרישותיו על סדר היום. הוא כך ניסה לשכנע אותי להיות ימני, ולא שמאלי, וגם לא ללכת עם כיפה על הראש, או עם לבוש לא לרוחו. יום אחד בחורף 1971, הייתי לבד בבית והוא פתאום נחת. לא שמעתי אותו נכנס לבית, הייתי במיטה, עם גבס כל אורך הרגל. פתאום ראיתי אותו מולי ושמעתי אותו אומר :״זה האופנוע !״. זה באמת היה האפנוע. הייתי אחרי תאונת דרכים בגללה נשארתי מגובס שלושה חודשים. הוא אמר את זה בנימה כעוסה. אבל הוא לא ממש חיפש להשפיע עלינו הנכדים שלו. הראש שלו היה מוקדש לדברים אחרים, ובעיקר לתעמולה שלו.

 

ב1977, עלו הוריי ארצה ואנחנו התעקבנו עוד ארבע שנים. בזמן הזה, הוא בא לאכול אצלנו מספר פעמים. זה היה בעיקר נחמד. יום אחד, הוא סיפר כיצד ביציאתו מהרכבת התחתית, הוא נתקל בכותבת אנטישמית על הקיר. הוא אז שלף מהכיס טוש שחור עבה ובלתי מחיק והוסיף, עם חיוך שובב ״אני טיפלתי בעניין״.

 

Sa « propagande » était ainsi militante mais il ne parvint pas à s’élever au dessus du niveau d’un « Mangeclous » d’Albert Cohen, c’est à dire un de ces juifs du levant admirateurs de la culture européenne et convaincus d’en être les plus authentiques représentants, mais tout à la fois marqués à vie par leur lieu de naissance, au point d’être surtout des personnages pittoresques.

 

J’ai plusieurs photos de voyage qu’il fit, à Istanbul, à Athènes. Il avait peur de prendre l’avion et voyageait toujours en bateau.

   Mordo et Renée, Pierrette et Jacques Pisanté, à Bois Colombes avec Laurent, fils d'Elisabeth. מרדו פיזנטה ואשתו השנייה, ז'ק פיזנטה ואשתו פיירט עם על הברכיים לורן, בנה הבכור של אליזבט, בביתם בבוא קולומב, בפרוורי פריס.

 

Visite de l'acropole, Athènes. ביקור באתונה, האקרופוליס

En 1978, il se rendit en Israël, en visite chez son fils, mes parents. Nous étions aussi en programme de vacances en Israël, mais en passant par l’Italie, ce qui fit que nous partîmes de Paris par le même train et que nous voyageâmes ensemble jusqu’à Milan. Au passage de la frontière nous remarquâmes que son passeport était périmé. Mais il n’y avait rien à faire. Nous ne pouvions pas faire repartir à Paris cet homme de 84 ans. Nous avons tablé sur la clémence des autorités israéliennes...qui le laissèrent finalement entrer en Israël...mais certains témoins surent nous raconter combien l’épisode avait été loin de s’être déroulé dans le calme et en silence...

 

גם התעמולה שלו היתה אקט מיליטנטי, אבל בדומה לגיבוריו של אלברט כהן, יהודי הציוריים של האי קורפו, הוא היה גם יחד מחוייב לתרבות הארופאית בו בזמן שהיה לוונטיני על כל גידיו ואבריו, ועל כן, כתביו לא עברו את רף המעשה הציורי.

 

במרוצת השנים, הוא נסע קצת, ביקר בתורכיה, ביוון, כל פעם באניה או רכבת, היה מפוחד מטיסות. בשנת 1978, הוא נסע לבקר את הוריי, את בנו, בישראל, וזו גם היתה שנה בה נסענו אנחנו. מכיוון שלנו היו תכניות לחצות קודם את איטליה, ליווינו אותו ברכבת עד מילנו. במעבר הגבול בין צרפת לאיטליה ראינו שפג תוקף דרכונו. לא היה כבר מה לעשות. לא התערבנו, הוא המשיך, וקיווינו שרשויות ישראל ירחמו עליו. בסוף הוא אכן נכנס לישראל...אבל אחרי צעקות שכל העיר חיפה שמעה אותן...

 

À l’âge de 92 ans, il céda aux exhortations de mon père et vint s’installer en Israël, à Jérusalem, dans un appartement au sein d’une résidence pour le troisième âge (lui qui écrivait depuis quelques bonnes années qu’il était « du quatrième âge »). Mon père ne le laissa pas emporter avec lui sa photocopieuse, mais il ne put tout empêcher et mon grand-père arriva avec tout un équipement. Il trouva rapidement un imprimeur et continua ses correspondances.

exemples de papiers de sa propagande. J'en ai plus que cela, peux les envoyer à la demande...שתי דוגמאות מהתעמולה שלו.

 Il acquit très vite une très bonne autonomie de circulation, utilisant les autobus presque au quotidien, même si l’hébreu n’était pas vraiment au nombre des langues qu’il dominait. Sur le mur à la hauteur des yeux à sa table de travail, je découvris un jour un bout de papier fixé avec du scotch sur lequel figuraient les prénoms de mes enfants...à fins de pense-bête, pour quelqu’un dont la mémoire n’était défaillante en rien mais dont l’esprit était absorbé par tout autre chose que ses descendants...qu’il aimait cependant beaucoup comme son regard en témoignait quand ils lui rendaient visite.

 

Mon grand-père était donc en fin de compte tout sauf attentif. Il agissait en fonction de ce que son bon sens, sa réflexion et ses intuitions le poussaient à faire, mais il n’avait pas la capacité d’intégrer au mouvement les réactions de qui que ce soit. Qui ne le suivait pas risquait vite d’être perçu comme un opposant...qui réveillait alors sa colère . Est-ce parce qu’il se sentait alors menacé de devoir affronter l’échec ? Une perspective qui le désarmait et éveillait alors les cris, en guise de réaction de dernière extrémité ? Cela n’est pas impossible. Il a livré une fois à Marianne que ses accès de colère l’effrayait lui-même en premier lieu...mais ils lui permettaient probablement de ne pas se remettre en question, ne pas devoir constater l’inefficacité de toute cette entreprise et sentir que la reprise en main et l’amélioration étaient au-delà de ses forces.. ce qui dans le jargon professionnel s’appelle « défense maniaque » : l’individu n’est pas véritablement bi-polaire mais il est poursuivi par une menace de dépression contre laquelle il adopte une suroccupation constante ou un semblant de bonne humeur constante.

..

 

ב1986, כאשר הוא בן 92 הוא נכנע לפניותיו החוזרות של בנו והוא עבר מצרפת לישראל, לדירה בדיור מוגן, בתוך מושב זקנים. אבי ניהל איתו משא ומתן קשוח על מנת שהוא יוותר על כוונותיו להביא ארצה יחד איתו את כל הציוד להדפסה ולהפצת התעמולה. הוא גם לזה נכנע אך הגיע עם ציוד מינימלי והמשיך מהארץ גם את הכתיבה וגם את ההפצה. הוא נהיה כאן עצמאי מהר מאד, על אף גילו המופלג. היה נוסע באוטובוסים ומצא בית דפוס ממנו הוא הזמין את כל החומר שלו. אצלו בחדר, על הקיר, ליד שולחן העבודה, גיליתי יום אחד פתק קטן מודבק על הקיר באמצעות סלוטייפ ועליו שמות הנינים שלו...לא שהיו לו בעיות זכרון, פשוט הראש שלו לא היה בזה. לא שלא אהב אותם. היה מסתכל עליהם במבט די רך ואוהב..

 

C'est la guerre du golfe à laquelle il dût la fin de sa vie, à l'âge de 97 ans et de demi, triste de n'avoir pu atteindre les 100 ans. Il mourut parfaitement lucide mais après être tombé dans son appartement un mois plus tôt, lui que la situation de belligérance à laquelle Israël était associée avait beaucoup éprouvé, et n'avoir pas réussi à se relever. C'est son fils qui lui ferma les yeux, le lendemain de la fête de Souccot, il y a maintenant 29 ans. Soit son souvenir source de bénédictions.

 

הוא נפטר בגיל 97.5, עצוב מהעובדה שהוא לא הגיע לגיל 100, וכנראה בעקבות מלחמת המפרץ, שגרמה לו לחרדה גדולה. חודש לפני פטירתו, הוא נפל בדירה שלו ולא הצליח להתרומם מחדש. לקחו אותו למחלקה הסיעודית והוא נפטר יום אחרי שמחת תורה לפני 29 שנים, הנרי שהיה לידו סגר לו את העיניים. יהי זכרוח ברוך.

 

בז׳רגון המקצועי, נהוג לקרוא לתופעה הזו ״הגנה מאנית״. האדם הנתון לה למעשה בורח מנטייה דכאונית בשארית כוחותיו. כי אז, הוא מעסיק את עצמו ללא הפסקה או נוהג במצב רוח מרומם מעבר לפרופורציות.

מרדכי פיזנטה, שורשיו וקורותיו מקונסטנטינופוליס ועד לירושלים . Mordokhaï Pisanté, juif turc né à Constantinople, décéde à Jérusalem. Origines et histoire de vie.

Ce texte hébreu français en trois parties raconte dans un premier temps l’histoire de Mordokhaï, qui fut mon grand-père, et décrit sa vie et les traits de sa personnalité.

Dans un second temps, le lecteur trouvera certains éléments de l’histoire des juifs d’Istanbul (alors Constantinople), et du lien entre cette histoire et l’origine du nom Pisanté.

 טקסט עברי צרפתי זה מספר על פני שלושה חלקים את סיפור חייו ואת מאפייני אישיותו שך מרדכי פיזנטה שהיה סבי. בחלקו השלישי הטקסט גם יחקור את מקורות שמה של משפחה זו, וזה יוביל את הקורא ללמוד גם על היסטוריית יהודי תורכיה.

 Premier chapitre

פרק ראשון

בפורים של שנת תרס״ג - או שמא היתה זו תרס״ד - נולד ילד נוסף ליעקב וסולטנה פיזנטה (או שמא יש לכתוב פיזנטי ? או פיזנתי ? או פיזאנטי ?) תושבי קוסגונצ׳וק. לילד קראו מרדכי לכבוד החג. הוא היה סבי. 

 En 1893 - ou 1894 ? - aux alentours de la fête juive de Pourim, naissait dans

le quartier Kuçgunjuk à Constantinople, un enfant que Yaakov et Sultana Pisanté choisirent de nommer Mordokhaï, en reférence au personnage central de la fête .Il fut mon grand-père.

אם קוסגוצ׳וק נבלע מאז לתוך אוסקודר, שעצמה הפכה להיות השכונה האסיאטית של העיר איסטנבול, הוא היה אז כפר קטן, על שפתו האסיאטית של הבוספורוס, הלא אינו הוא הסמבטיון, אותו נהר אגדי שעובד כל ימות השבוע ונח ביום שבת. נהר ציורי וגם ההיסטוריה של האזור בעלת היבטים ששגוניים ועשירים. החל משמו של הכפר אשר הינו בעל משמעות לשונית משמעותית. יש שאומרים שמשמעות השם היא ״עורב קטן״, ויש שאומרים שהיא : ״אשנב עם סורגים לעולם״ , שם ציורי למקום ממנו רואים את אירופה אך ללא גישה ישירה אליה. מהכפר, רואים את העיר איסטנבול (פעם קונסטנטינופוליס) ועד לארבעים שנים האחרונות, לא היה גשר בין אסיה לאירופה ושנים ארוכות, מי שהיה שם רק יכל לחלום על מה שראה בעיניו.

 

Kuzkunjuk (que l’on trouve aussi orthographié Kuçgunzuk) était alors un village, à forte population juive. Le lieu existe toujours et est aujourd’hui intégré à Uskudar, localité devenue le quartier asiatique de la ville d’Istanbul. On trouve encore là-bas deux synagogues en activité, et un important et ancien cimetière juif, dans lequel est enterré Bekhor Pizanté, frère aîné de mon grand-père.

Le nom Kuzkunjuk signifie « petit corbeau » mais aussi « fenêtre pourvue de barreaux », cette deuxième signification paraissant l’expression de ce qu’ont pu longtemps ressentir ses habitants. De là-bas, alors qu’on est en Asie, on voit l’Europe, Constantinople, qui fut capitale de trois empires, et on n’y a pas accès. Ce n’est qu’entre 1970 et 1973 que fut construit le premier pont qui rattachait l’Asie a l’Europe. Kuzkunjuk est aux pieds de ce pont.

 

Istanbul vue depuis Kuzkunjuk....איסטנבול כפי שניתן לראותה מקוסגונג'וק

Le  parokhet dans la synagogue      פרוכת בבית הכנסת

Mais revenons sur Mordokhaï Pisanté.

 

היו לזוג מספר ילדים מכובד, שאבל לא זכו אלא שבעה מתוך השנים עשר שנולדו, להגיע לגיל הבגרות. אולי בפרט זה טמון מקור נחישותו של בכור, הבכור מבין שנים העשר, ללמוד רפואה ?

 

יהודי תורכיה היו ועדיין הינם מאד נאמנים לאימפריה ולסולטן. הם חיו בתנאים יחסית טובים ואת ילדיהם, שלחו יעקב וסולטנה לבתי הספר הטובים של העיר איסטנבול, ושאפו לשלוח אותם ללמוד במקומות טובים. בכור נסע לפריס ללימודי רפואה, ונשאר שם שנים ארוכות, בין היתר בגלל שמלחמת העולם הראשונה פרצה לא הרבה זמן אחרי יציאתו. לא היה קל להיות אזרח תורכי בצרפת בזמן מלחמה זו, שתורכיה היתה בצד גרמניה, אויבה המסורתי של צרפת.

 

Yaakov et Sultana eurent douze enfants mais dont seuls sept atteignirent l’âge adulte, détail qui est peut-être à l’origine de la détermination de leur aîné Bekhor de devenir medecin.

 

La situation des juifs turcs, traditionnellement protégés par le sultan était assez bonne et Yaakov et Sultana avaient à coeur que leurs enfants étudient dans de bonnes écoles.

 

Bekhor s’en alla étudier médecine à Paris, Mordokhaï fit ses études au lycée allemand (école autrichienne?) de Constantinople.

 

La première guerre mondiale éclata. Bekhor était un turc à Paris, tandis que la Turquie était alliée de l’Allemagne, ennemie de la France. Mordokhaï, encore en Turquie, fut mobilisé et servit comme interprète dans l’armée allemande.

 

בזמן מלחמה זו, מרדכי כבר היה בן 19 - או שמא 18 בלבד, והוריו רשמו אותו לרשויות בשנה איחור, במטרה לקצר את שרותו הצבאי ?- והוא נקרא לשרת כמתורגמן : מרדכי היה טוב בשפות זרות, והוא גם סיים את לימודי התיכון בגמנסיה הגרמנית של איסטנבול. הוא שרת למעשה למען הגרמנים, תרגם בינם לבין התורכים.

 

בסוף המלחמה, ובעקבות העובדה המצערת של הפסד גרמניה במלחמה, גם נפגעה האימפריה האוטמנית ונוצרה כתוצאה מכך סיטואציה מעוררת חרדה עבור יהודי תורכיה : האם רשויות תורכיה החדשה, והחילונית, ימשיכו לשמור על היהודים כפי שהסולטן התפאר תמיד שיעשה (על אף שלא תמיד עשה עד הסוף...)?

 

משפחת פיזנטה החלה לברר אצל בכור את אופציית הגירתה לפריס. הוא כנראה סידר להם תנאי קליטה מסויימים, כך שהם כולם נסעו, סולטנה, האם שנותרה אלמנה מאז 1912, וחמשת הילדים הלא נשואים ושנותרו בתורכיה. בן נוסף, שמעיא, אף הוא היה כבר בצרפת, ובכור לפתע חזר להתישב בעיר מולדתו, שבינתיים הפכה לאיסטנבול, והחל לתקן את מצב התמותה שפקדה את הקהילה ואת משפחתו. הוא נשאר כרופא נשים ומיילד של הכפר עד מותו בשנת 1939. בנו ז'ק עבר אף הוא לפריס והקים בה משפחה, בתו סוזן, נשארה לידון באיסטנבול והצאצאים שלה מתגוררים עד היום בתורכיה.

 

La fin de la guerre et la défaite allemande provoquèrent le démembrement de l’empire ottoman, Constantinople devint Istanbul, les juifs ne pouvaient plus compter sur le sultan pour les protéger et la famille Pisanté, comme bon nombre de juifs turcs, chercha où poursuivre sa route. Bekhor parvint semble-t-il à mettre en place une infrastructure qui les séduit, et en 1920, Sultana devenue veuve déjà depuis 1912, accompagnée de ses cinq enfants (Bekhor et Shemaya étaient à Paris) s’embarqua sur l’orient express en direction de la capitale  française.

 

photo prise à Kuzkunjuk avant le départ pour la France.   תמונה שצולמה בקוסקונג'וק ערב ההגירה לצרפת

Bekhor finissait alors ses études et peut-être porté par le devoir, repartit devenir le principal médecin accoucheur de Kuzgunjuk jusqu’à sa disparition en 1939. Son fils Jacques partit aussi s'installer à Paris tandis que sa fille Suzanne restait auprès de lui à Istanbul, où ses descendants demeurent encore aujourd'hui..

 

Bekhor et Louna Pisanté, avec Mimi (approx. 1938) בכור ולונה פיזנטה, עם נכדם מימי

La branche française de la famille Pisanté élut domicile à Bois-Colombes en région parisienne.

מרדכי היה הפעיל מכולם. הוא למד צרפתית במהרה, והקים עסק קטן לאספקת חומרי גלם ליצירת נעליים. הוא גם פנה לשדכנית, שאולי הכירה את גברת לורטה, דודתה של מריה וויינברג, שזה עתה עברה מאנגליה עם אחותה ואימה, והתחתנו ב 1924 בפריס מרדכי התורכי עם מריה הפולניה.

כעבור שנה נולדה להם בת, סוזן, וכעבור ארבע שנים נוספות נולד להם בן, לו הם קראו הנרי, עם שם שני יעקב, לזכר הסב המנוח.

 

Mordokhaï était le plus actif de la fratrie. Il apprit rapidement le français, créa une entreprise de fournitures pour chaussures, « Tapic » (acrostiche de « Tous Articles Pour l’Industrie de la Chaussure ») et se mit en quête d’une compagne. Quelqu’un lui fit connaître une certaine Maria, récemment immigrée de Pologne après dix ans passés en Angleterre, et Mordokhaï et Maria se marièrent en 1924. 

Un an plus tard naissait Suzanne, en 1929, naissait leur deuxième enfant, un garçon qu’ils nommèrent Henry (à l’anglaise)-Jacques (en souvenir du grand-père défunt).

 

Cette deuxième naissance leur apporta la nationalité française - que Pétain devait leur retirer quelques douze ans plus tard - et la famille s’installa au 3 rue Pierre Demours dans le 17ème arrondissement.

 

La guerre leur fut catastrophique. Prévenus par des voisins en dernière minute ils échappèrent à la rafle du vel d’hiv. de julllet 1942, mais ils quittèrent alors Paris, en se séparant du fait de la judéïté de Mordokhaï, jugée trop visible et potentiellement dangereuse pour qui l’accompagnerait.

 

Il était seul à Grenoble quand Maria se fit prendre par les allemands le 1er octobre 43 à Nice.

 

Suzanne et Henry le rejoignirent, il y eut encore quelques péripéties quand dénoncé par son logeur il fut aussi arrêté mais il dut aux qualités épistolaires de sa fille sa libération et, la guerre achevée ils remontèrent à Paris.

 

Deux ans durant, ils espérèrent le retour de Maria dont ils avaient eu vent de la déportation vers la Pologne, se rendant presque au quotidien à l’hotel Lutétia où arrivaient au compte gouttes les déportés survivants. En 1970, avec la publication par Serge et Béate Klarsfeld des listes des convois, ils surent de façon précise quand Maria avait été assassinée par les allemands.

 

המשפחה התישבה ברובע ה 17 בפריס, רחוב פייר דמור 3, מרדכי הצליח לאט לאט להגדיל את היקף היצירה של העסק...אך פרצה מלחמת העולם השנייה...שהיוותה להם קטסטרופה. אחרי שהם ניצלו במזל ממבצע עצירת היהודים ביולי 42, הם ברחו לדרום צרפת, נפרדו מרוב פחד בגלל המראה היהודי לוונטיני המובהק של מרדכי, והתיישבו, האם והילדים בעיר ניס, מרדכי בעיר גרנובל, בפאתי ההרים. ב 1 לאוקטובר 43, נתפשה מריה על ידי הנאצים, והיא נשלחה קודם למחנה דרנסי שליד פריס, ובהמשך לאושוויץ, משם היא לא חזרה. שני הילדים (סוזן כבר בת 18 והנרי בן ה 14) חברו לאביהם, ועם סוף המלחמה הם חזרו לפריס, כל אלה בתוספות של עוד ועוד קשיים.

 

הם קיוו כשנתיים את חזרתה של מריה, היו מתיצבים באופן סדיר במלון לוטסיה, מקום אליו הגיעו הפליטים ממחנות ההשמדה, עד שהבינו שלא תהיה חזרה. עם פירסום רשימות משתתפי המסעות על ידי סרג׳ ובאט קלרספלד, (בשנות השבעים) נודעה להם האמת בוודאות.

Noga - Adi. Bienvenue !!

 

Et voilà que le 9 août dernier, 19 du mois de av, Vénus a rencontré la terre. Non un évènement astrologique, ni même une véritable première rencontre, cela faisait quelques mois qu'elle examinait les lieux.

 

בי"ט באב, 9 באוגוסט למניינם, מוקדם בבוקר ארע המפגש הראשון של נגה עם כדור הארץ. או שנכון יותר לומר שהמפגש באותו יום נודע סביבה. היא היתה כבר פה. בודקת בעדי-נות ובשקט את השטח.

 

על נגה נאמר שהוא הכוכב הדומה ביותר בין כוכבי הלכת לכדור הארץ, וכך גם עם נגה דנן. כמוה, לא היתה נראית לעין בגלל עננות רבה סביבה. לא ענני גשם, אולי ענני כבוד. כי בשונה מסביב לנגה שבשמים, מים היו. הרבה מים. עד כדי שנוצר חשש לגביהם,,עד שנודע שאלה היו מ(י)צב שפיר.

 

Vénus est la planète la plus ressemblante à la terre, presque la même taille, et aussi belle et même avec une tendance à la perfection (elle est une sphère non aplatie comme la terre, à cause de sa lente et verticale rotation sur elle-même avancent les astrophysiciens), si ce n’est plus belle que la terre du fait de la couleur éclatante que lui donne la réflexion des rayons du soleil sur la masse de nuages qui l’entourent perpétuellement.

 

Et de la même manière notre Vénus (celle dont nous nous entretenons en ce moment) parait plus ressembler au modèle terrien qu'à un quelconque modèle extraplanétaire…mais tout en étant un peu différente.

 

Un peu menue en particulier…ce qui n'apparaissait pas tant elle était masquée..non par des nuages mais par de l'eau en abondance.

 

לנגה איפיון מדהים של שאיפה למושלמות. היא עגולה כולה, ללא דופי וללא קטבים. ובמיוחד לנגה, יופי מיוחד, תפארת ממש, בזכות האור המיוחד שמשתקף מקרני השמש עליה.

 

Particulière dans son éclat, Vénus est aussi particulière dans tout ce qui tient au rythme. Ses journées sont plus longues que ses années ! et de plus, peut-être dans le dessein de se distinguer des autres, elle tourne à l'envers. Le soleil s'y lève à l'ouest et s'y couche à l'est.

 

מיוחדת ביופיה, נגה גם מתייחדת באופיה. היא מסתובבת סביב עצמה, אבל הפוך. כך שהשמש זורחת עליה בצד מערב ושוקעת בצד מזרח, אך גם המהירות מיוחדת : ימי נגה ארוכים משנותיה מכיוון שלוקח לה יותר זמן להסתובב סביב עצמה מלעקוף את השמש.

Vénus, la planète, est par ailleurs invivable au sens propre, vu en particulier la température de 450 ° qui y règne en permanence, le caractère vertical de sa rotation causant de plus l’absence de cycle saisonnier. Ces particularités accentuent l’opposition entre elle et la terre, en parallèle des analogies qui les rapprochent.

Et donc ressemblante et très différente tout à la fois.

Ainsi en serait-il du rapport masculin-féminin, Vénus étant devenue le symbole de la beauté féminine…et peut-être de ses mystères come l'exprimait déjà le poète de l'âge d'or Ibn Gabirol :

מי יבין סודותיך בהקיפך על גלגל השני
גלגל השלישי ובו נֺגה
כגברת בין חיליה וככלה תעדה כליה
ובעשתי עשר חודש תסב גליליה
וגופה כחלק משבעה ושלושים מן הארץ
ליודעי סודה ומשכיליה.
והיא מחדשת בעולם ברצון בוראה
השקט ושלוה ודיצה וחדוה
ושירות ורננים ומצהלות חפות חתנים
והיא מקשרת פרי תנובות ושאר הצמחים
ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים.
( רבי שלמה אבן גבירול, כתר מלכות, בתוך מחזור ליום הכיפורים)

Une des attributions de la Vénus romaine, outre la beauté et la fertilité, est la myrte (dont la très fine et belle floraison est précisément ces jours-ci, jours de la naissance de Noga, 19 av 5780, 9 août 2020), et aussi la colombe, le cygne et la pomme.

Vénus, comme Aphrodite, son pendant grec, est née de l’écume de la mer. Dans l’Énéïde elle est appelée « fille des mers ».

 

ברוכה הבאה נגה עדי בת ישי וחנה.

שתזכי לחיים יפים מלאים וארוכים,

שיזכו הורייך לגדלך לתורה, לחופה ולמעשים טובים

ושיזכו גם אחייך, בני דודייך – ולא פחות בת דודייך –

ליהנות מאופייך המיוחד.

 

Que sa naissance, qui fait déjà la joie de ses parents IchaÏ et Hanni, de ses frères Eliah et Erez, de ses cousins – et de sa cousine ! -, et de tout son entourage soit le début d'une belle   et longue vie.