le texte en français suit le texte hébraïque
והנה אנחנו כבר שלושה חודשים אחרי לידתה של קאמי ועוד לא כתבתי אודותיה מילה.
ולמה ? כנראה שמשהו הבציר בי. אני תמיד כתבתי משהו בעקבות לידת הנכדים, ואני בדרך כלל כתבתי על בסיס השמות של הנכדים, כחלק מהספורט הזהותי, על פיו מחפשים קשר בין הילד לשמו. והנה מגיעה נכדה מקסימה ויפה, ונחמדה וחייכנית עד מאד..אך…
….עם שם שמצד אחד אני די אוהב, אבל שמצד שני כמו הקפיא עד עתה את העט שלי.
הרי מי היא קאמי ? מה שמה אומר עליה לפני שהיא כבר תייצג את עצמה (ובאמת היא כבר התחילה) ?
היום עברתי על כל פרשת קדושים, פרשת הלידה של קאמי. קראתי את הפרשה, ואת ההפטרה. אפשר אפילו להגיד ״את ההפטרות״ כי שלוש הפטרות יש לפרשה הזו…ולא מצאתי את שחיפשתי. התחלתי את הקריאה באומרי לעצמי : אמצא פתאום בלב אחד מארבעת הטקסטים האלה את המילה קאמי. היא בטח מסתתרת שם…אבל היא לא.
אבל אין עשירה וגדושת עניינים כמו פרשת קדושים. ובמיוחד בנושא איתו הציגו מתן ויעל את קאמי : שמה רומי במקור הם אמרו, והוא בעצם מאפיין את אזרח העולם המודרני, אזרח העולם החילוני.
האמת היא שזה לא מה שאני מוצא בחיפושיי אחרי משמעות ומקורות השם. אני מוצא שה״קאמי״ (Camilla) של החברה הרומאית, גבר או אישה, כי היה השם מתאים גם לשני המינים, ה״קאמי״ מצביע על דמות שתפקידה להיות כח עזר לכהן. סוג של לוי בתרמינולוגיה המקראית של העם ישראל.
ואין הפרשה מספרת על הלויים. קאמי מסתתרת ממש.
אבל הפרשה כן מלאה בחוקים אזרחיים, בחוקים ששואפים לשפר את החברה, לטהר אותה, וכך גם ההפטרות, ולא רק לטהר מסטיות של זימה או של עבודה זרה, אלא גם מסטיות של סטאטוס, של מעמד, סטיות אזרחיות.
כאילו תפקידה של הפרשה - של אלה שנולדו בשבוע שקוראים בו פרשה זו ? - לדאוג לחברה, לדאוג לקדושתה, לטהרתה.
ומוצאים בפרשה הרבה עניינים שמתחברים לזה. מוצאים שם את הציווי לכבד את ההורים, וגם את הזקנים, ולא להכשיל את העיוור בדרכו, על משמעויותיו הקונקרטים והמרומזים של המושג. מוצאים שם את ההמלצה לא לרכל. ומוצאים שם כמובן (״כמובן״ כי זה החלק המרכזי של הפרשה, החלק אותו קוראים בתורה ביום הכיפורים) את כל האזהרות על העריות.
מוצאים שם את ההוראה לא להונות את הגר, ורש״י מדייק : כאן העניין הוא איסור להונות אותו ״בדברים״, לא להגיד לו ״מי אתה בכלל ? אתמול היית נחות במיוחד״, ולא בעניינים של אפלייה דתית, כי זה מופיע במקום אחר בטקסט התורהי. כאן, הדרישה היא לא להפליל את הגר במעמדו האזרחי, למה ? ״כי גם אנחנו היינו יום אחד גרים״. כך כותב רש״י ואני חושש שאחרי עוד אלף שנים של גלות מאז כתב רש״י, שומה עלינו לכתוב שלא רק היינו גרים בארץ מצריים, היינו גם גרים בכל הארצות שהגלו אותנו אליהן ומהן, והיינו גם מושפלים אם לא יותר מזה, גם בספרד, גם בארצות ערב, וגם ובעיקר בזמן השואה.
כלומר, המצווה היא בדבר החברה. וחכמינו נתנו לפרשה זו את השם ״קדושים״ על סמך הפסוק הפותח אותה ״קדושים תהיו כי קדוש אני״. ונכתבו על פסוק זה המון דברים. על בסיס השאלה ״מה זה להיות קדוש ?״ זו מצווה דתית ? זו מצווה בכלל ? יש על דבר אחרון זה מחלוקת בין גדולי המפרשים, כשחלקם רואים את האמירה כמצווה, כאחת מתרי״ג מצוות, בו בזמן שמחנה מחשבתי אחר רואה את האמירה כ״מטה מצווה״ כאמירה שהיא מעל למצוות, אמירה שהיא כאילו תנאי או פתיח למצוות.
כמו לבוא להגיד ״זה להיות קדוש. להקים חברה בה יחיו כל אזרחיה באופן מתקדם, עם זכויות וללא הפליות, ובמיוחד, עם כבוד. כבוד לכולם, גם לעניים, גם לגרים. חברה שוויונית״.
והדבר מופיע כתוב כ 1500 שנה לפני שנוסדו הקאמילים והקאמילות ברומא המתקדמת. לוינס אמר את כל הקריאות התלמודיות שלו לא כפרשנות על טקסט עתיק, אלא בהתכתבות עם חכמי התלמוד, כל כך הוא ראה את דבריהם את הדיונים ביניהם כפי שהתלמוד מביא אותם, כמלאי חכמה, כאפרואליים מאד, וכרלוונטים לחשיבה על החברה של היום או של מחר.
וזו שאלה מאד שאלתית על מה תתבסס חברה ישראלית -וגם לא ישראלית - עתידית צודקת.. על רומא או על ירושלים. על החוקים האזרחיים של קיקרו (Ciceron) או על אלה שבתורה..
זו לא שאלה פשוטה, כי לא רואים ממבט ראשון שהחברה שהעם היהודי הקים - עד עתה - טובה יותר מחברות אחרות בעולם.
אולי אין העניין עניין של תחרות, אלא עניין של זהות. אני עדיין משוכנע שהתפקיד שלי, כאדם שנולד יהודי, הוא למקסם את המטען הענק שאני קיבלתי בירושה עם לידתי, ״להפוך בה ולהפוך בה״ כפי שכתוב בטקסטים של ״התורה שבעל פה״…לא בטוח מפני ש״הכל בה״ אלא לפחות בגלל כמות הדברים המעניינים, והעשירים הטמונים בה.
מי ייתן וגם ילדינו, ונכדינו, וקאמי ביניהם, יצליחו גם הם לרשת את המסר הזה. בעקבות אמירתו של ידידנו אמי שתמיד אומר על התורה שהיא ״יקרה מדי כדי להשאיר אותה לידיהם של החרדים בלבד״. סם החיים היא גם לאזרחי החברה.
J’ai salué ici les naissances de tous les petits enfants, et n’ai encore pas salué Camille.
Je crois que la raison est son nom. Je me suis toujours référé au nom. À sa racine quand ce n’est pas à sa source biblique…et Camille n’est pas dans laTorah, et n’est pas plus dans ses racines. Un nom sans racines linguistiques hébraïques. Voilà qui était apparemment de nature à m’assécher le stylo.
Cette semaine, je me suis attelé à la lecture mot à mot de la paracha Kedochim, paracha de naissance de la belle, paracha et haftarot (c’est une paracha munie de trois haftarot), plus ou moins sûr de mon coup : « j’allais forcément découvrir Camille dissimulée entre les lignes… » mais…rien.
Camille, nous ont dit Matan et Yaël est un nom romain, est le prototype du citoyen européen (Lévinas disait qu’intellectuellement nous sommes tous de Paris, mais nous sommes aussi de Rome, nous qui avons grandi avec Caton, Cicéron, César, Virgile).
Ce n’est pas ce que je trouve. Je trouve que Camille (nom masculin ou feminin) désignait qui était aide du prêtre. Peut-être le lévite de notre référence textuelle.
On ne parle pas des lévites dans la paracha Kedochim, mais on parle par contre beaucoup de citoyenneté.
On parle de l’autre, du respect dû aux parents, aux anciens, on parle de l’interdiction de mettre un obstacle sur la route de l’aveugle, au propre et au figuré. On parle du mal que l’on fait à travers la médisance et la calomnie. On parle des écarts auxquels peut succomber une société. Et même si on parle aussi abondamment des déviations sexuelles (que l’on lit publiquement le jour de Kippour), on ne parle pas que de ces déviations.
On parle de l’étranger qui vit parmi nous, auquel il est interdit de rappeler son extraction de façon blessante. Lévinas écrit toutes ses lectures talmudiques non comme des commentaires modernes de textes anciens mais il argumente et dialogue avec ceux qu’il appelle les docteurs du talmud, et qui bien qu’ils se soient prononcés il y a presque deux mille ans, sont considérés par lui comme interlocuteurs valables encore aujourd’hui, en particulier dans la perspective de construction de la cité moderne ou post moderne.
On parle de l’étranger et des difficultés qu’il y a à l’inclure ce qui est loin d’être un problème abstrait pour nous. Et on nous impose de bien nous comporter « parce que nous avons été étrangers en terre d’Egypte »…et il parait incoutournable de rajouter au texte et aux commentateurs mediévaux, que nous avons encore depuis été étrangers, et exilés et ré exilés quand ce n’est pas brutalement expulsés ou exterminés maintes et maintes fois.
Sur quoi va-t-on choisir de s’appuyer dans la perspective de la société de demain ? Quelle société doit construire le peuple juif, mais aussi l’humanité moderne ?
J’ai acquis et s’est renforcée en moi au fil des années la conviction que les kilomètres de texte, sans et avec interpétations, qui nous ont été légués par une culture pluriséculaire doivent être la première référence à étudier dans cette quête d’une meilleure société..même si ne manquent pas de grands noms actuels ou récents à lire aussi sur la question.
Puissent les enfants d’Israël et du monde moderne, et nos petits enfants, et Camille parmi eux, trouver aussi de l’intérêt à lire nos vieux textes !
