שלום לך וברוך בואך הקורא/ת דובר/ת העברית,
,אני מתכבד לארח אותך על "אתרון" זה
בו שולטת השפה הצרפתית.
ברם, אשתדל להתבטא גם בשפתך, שהיא גם שפתי
אפילו אם באופן מועט.
אשמח לקרוא את משובך
גם על הטקסטים, גם על התמונות.
תוכן עניינים
1.
על צעירותו של הנזיר
2.
סוכות תשעב
3.
ערב ראש השנה תשעא
4.
שלח תשלח את האם אל חוף ים המלח
5.
דרכי עולם I
על צעירותו של הנזיר. אחרי לווינס, לזכר יצחק מדר
Que les non hébréophones me pardonnent !
Ce texte prononcé en partie en souvenir d'Itshak Madar :
אמנם הנושאים של הסוטה ושל הנזיר בפרשתנו סתומים ומוזרים בעצמם, הקשר ביניהם, והקשר בינם לבין ברכת הכוהנים נראה עוד יותר לא מובן.
בחיפושיי לתוך הנושא, כדרכי עברתי דרך עמנואל לוינס, כאחד העוגנים המרכזיים ממנו אני ניזון חזרתי לקריאה התלמודית השישית מבין תשע הקריאות, קריאה אשר עוסקת בנזיר.
קראתי את הקריאה שוב. ושוב. וגם אכנס לתוך הנושא, אבל עלתה בי מחשבה שהאווירה או המהלך של הקריאה אינם פחות רלוונטים למה שבראש שלי לדבר עליו מהקריאה עצמה.
הרוח הנושבת מכל שורה ושורה היא הרוח של מה שחלק מעולם האקדמיה או מעולם העיתונות קראו :״אסכולת פריז״. האם יש לפריז מה לתרום ללימוד הטקסטים של היהדות ? ללימוד על נושא הנזיר? האמת שהתהליך של הקליטה בארץ גורם לך לענות בשלילה. לא מביאים קרח לאסקימוסים. כאן, מדברים עברית, איך לחובבני היהדות שלומדים אותה בימי רביעי בבוקר יהיה מה לחדש למי שיונק אותה וקורא את התנ״ך מתוך הטקסט מימיו הראשונים ?
לוינס משוכנע שכן. ״הקריאות התלמודיות״ נאמרו במשך כ 40 שנים של ״כנס האינטלקטואלים היהודים דוברי צרפתית״, מוסד שלוינס היה בין מייסדיו, מוסד שלמעשה ממשיך להתקיים, מוסד שברצוני טיפה לדבר עליו כחלק מהדבר תורה הזה. סליחה אם אני קצת חורג.
מטרת הקמת המוסד היתה לפחות כפולה : מטרה ראשונה, תחיית הקהילה היהודית, שיקום הקהילה היהודית אחרי קטל מלחמת העולם השניה, אבל בו זמנית המטרה היתה שיקום המסר היהודי אל העולם. יש יהודים, ויש גם יהדות.
מאז 1957, יושב כל שנה הכנס בפריז ומאגד על נושא אקטואלי אוניברסאלי את כל קשת האינטלקטואלים היהודים, דתים וחילונים, עוסקים ביהדות או במדע או בסוציולוגיה או בקולנוע כאחד.
אין לי ספק שלוינס ״חייב״ חלק נכבד מהגותו הפילוסופית הכללית למוסד הזה. אין לי ספק שעצם החיפוש והלימוד שהיה לו כל פעם שנה שלמה כדי להכין את עצמו, הוא זה שהפרה את כל הפרודוקציה הפילוסופית שלו. כי הרי לוינס לא רק חיפש להעביר קריאה תלמודית. הוא לא רק חיפש בתלמוד עמוד שיאייר את הנושא, הוא חיפש לשפוך אור על הנושא באמצעות הטקסט התלמודי, הוא ראה את הקריאה התלמודית שתלווה את הכנס כגולת הכותרת, כדבר שהולך לשפוך את האור האולטימטיבי על הנושא הפילוסופי שבו מתעסק הכנס.
אני קראתי במאמר מאד מעניין משנת 2005 של אישה בשם Perrine Simon Nahoum על הכנסים. לדעתה אחת המטרות שלהם היתה להפגיש בין חשיבה פילוסופית כללית לבין חשיבה יהודית. לדעתי, זה יותר מזה. אגיד את זה באמצעות דוגמה : לוינס מצטט בקריאה התלמודית שלנו את שמעון הצדיק (תכף אכנס לרגע לתוך הקריאה עצמה), והוא מזכיר שעל פי המסורת, שמעון הצדיק הוא זה שמסר את מפתחות העיר ירושלים לאלכסנדר מוקדון, ואלכסנדר מוקדון -שהיה לתמידו של אריסטו - התרשם מאד ממנו ונחשב כמי שרכש כבוד רב ליהדות. לדעת לוינס, זה בין היתר בזכות שמעון הצדיק. אין לי ספק שלוינס כתב את הקריאות שלו מתוך אותה מטרה : להרשים תלמידי אריסטו, לתרום את פניני היהדות, לתרום מהחוכמה העתיקת יומין שלנו לעולם הגדול, להביא את העולם הגדול להכרת רמתו וחכמתו של היהדות. לא תמיד אנחנו מקבלים רושם שגדולי ישראל עסוקים בזה, שזה יהיה בנושא העובדים הזרים, בנושא המסתננים, או בכל נושא אחר. הרבנים הישראלים עוסקים בהענקת תקציבים לישיבות ובכשרות ולא שמענו אותם לגבי האקטואליה הקשה הזאת שמלווה אותנו בימים האחרונים.
לוינס מכנה את חז״ל ״דוקטורי התלמוד״ ואין ספק שהוא מייחס יותר כבוד לדוקטורט שלהם מלדוקטורטים שמוענקים היום באוניברסיטאות. בלי לפגוע באף אחד מאתנו כמובן.
למה לי להרבות באנקדוטה הזאת במקום להיכנס לתוך הקריאה עצמה ? כי בזה הגרעין של הקריאה עצמה. לוינס לא רק מחפש ללמד יהודים דתיים מה פשר המילים ״קדוש לה׳״ . היעד שלו האמיתי הוא קהל היהודים החילונים, ועוד יותר רחב, קהל הגויים. והוא לא נרטע מהנושא ! הוא לא משאיר אותו לדתיים !
לוינס לומד את המשנה ואת הגמרא האחרונות של מסכת נזיר, בדף ס עמ׳ א ו ב. לא כדי להבין את מושג הנזיר בלבד, אלא כדי ללמוד מה מביאה התורה לעולם באמצעות מושג הנזיר. הוא מלמד קצת על המשנה עצמה וקצת על הגמרא עצמה, אבל מתמקד ב״אין קשר״ הבולט בין המשנה לגמרא.
בתמצית אגיד שהמשנה מלמדת שיש לראות את שמואל כנזיר, למרות שלא הוא עצמו החליט להיות נזיר, למרות שלא מדובר לגביו על שער. למה חשוב לקבוע אם היה שמואל כן או לא נזיר ? לכתחילה כדי לדעת אם אדם שיגיד, ברואו את שמואל, ״הלוואי ואהיה כמוהו״ סתם אומר אמירה או נודר נדר של נזירות.
שאלה חשובה כי לנדר הזה על פי הלכה תקפות מוחלטת ומיידית. אין זמן לאדם ללמוד אחרי שהאמירה נאמרה. אם האמירה שנאמרה היא אמירה של נדר, זה מחייב באופן מיידי.
אז המשנה מלמדת ששמואל היה נזיר, היא לומדת את זה מהמילה מורה בפסוק ״ומורה לא יעלה על ראשו״ (שמואל א א י״א). והיא לומדת באותה הזדמנות שיש לשחק עם המילה מורה וללמוד שמדובר כאן במורא, כלומר לא יהיה הנזיר אדם שלא יעלה תער על ראשו בלבד, אלא יהיה הנזיר אדם שלא יהיה עליו מורא של אף אדם. כי הוא מפחד רק משמיים. זה החידוש המרכזי איתו מגיע לוינס לגמרא. חוקי הנזיר משקפים השקפת עולם אנטי קפיטליסטית. השקפה שלה׳ הארץ ומלואו, אבל לא רק כאמירה דתית, אלא ככלל אתי, כבסיס להתנהגות.
והגמרא נראית עוסקת בנושא אחר לחלוטין.
הגמרא שואלת אם אמירת אמן חשובה יותר או אם אמירת ברכה חשובה יותר. כאילו נושא כללי יותר.
לוינס לומד -בזכות מהרש״א- לא רק את פשר הקשר בין המשנה לגמרא, אלא שהוא לומד מזה את מה שיש לעולם המודרני ללמוד על המושג הזר הזה של הנזיר.
וזאת השליחות של לוינס. להוציא עד הטיפה האחרונה את כל המיץ היוקרתי של חכמת החכמים ושל חכמת התורה, מתוך אמונה שלמה שדבר זה נחוץ לעולם כולו ויחדש אותו.
לוינס יראה כיצד הטקסים הדתיים, הפולחניים הללו של הנזיר, של הסוטה, של ברכת כוהנים, רלוונטים מחוץ להקשרם הדתי, רלוונטים לעולם החילוני, וגם לעולם המודרני הלא יהודי. איזה אתגר אינטלקטואלי !
לוינס רואה שהשאלה האם חשובה יותר אמירת אמן או אמירת הברכה היא בעצם אמירה על הכלכלה העולמית. האומר ברכה תחילה לפני ההנאה, בעיקר בענייני אוכל, כאומר ״לה׳ הארץ ומלואו״. והאומר את האמירה הזאת מודה בפליאה שיש בכך שאיננו רעבים. וכשהגמרא אומרת בשם רבי חייא ״חטוף וברך״, היא לא מלמדת חופזה בשעת הקידוש, היא לא אומרת תחטוף את הבמבה״ היא אומרת אמירה אלטרנטיבית לאמירה היוונית ״תחטוף את הרגע״ - carpe diem - בלטינית.
אומר לוינס שהאומר את הברכה -מתוך כוונה כמובן- כאילו מודה ומצהיר שהכלכלה העולמית איננה בעיה טכנית אלא בעיה ערכית. אם העשירים יהיו מוכנים להודות שהכסף שלהם אינו ממש שלהם, רק אז יהיו הם מוכנים לחלוק אותו עם העניים ולתת להם פת לאכול.
על פי לוינס, מטרת גמרא ומשנה זו היא ללמד אלטרנטיבה יהודית למרד הנעורים. אבל אני חורג מהזמן ורציתי להוסיף מילה על הסיבה שלי להדגיש את רוח לוינס, רוח הכנסים השנתיים של האינטלקטואלים היהודים דוברי צרפתית.
משה ביקש ממני לייצג את הקהילה שלנו בעוד 10 ימים, באזכרה ליצחק מדר המנוח, שעל שמו נקראה קהילתנו שיח יצחק. יצחק מדר עלה לארץ ב 1981, כבן זוג צעיר לאיזבל אלמנתו. הוא גדל בבני עקיבא בפריז, בן לאחד הרבנים במקום, היא גדלה בצופים היהודים, והם הכירו בבית הספר היהודי ״יבנה״. שנה לאחר עלייתם, יצחק שקודם לכך עשה שרות צבאי של מח״ל גוייס למלחמת לבנון ונפל עוד בימים הראשונים של המלחמה. הקהילה נוסדה בסתיו של אחר המלחמה, והיא לא קמה לזכרו, אבל כעבור מספר שנים, כשניתן שם, השם נבחר לזכרו.
ורציתי לספר לכם שאני חושב שהקהילה הזאת נוסדה עם ספיחים של הרוח הזאת. היא לא הוקמה על ידי תלמידים של לוינס ממש, אבל היא נוסדה כשרוח זו מפיחה את מייסדיו. היא נוסדה כמיועדת לאשכנזים וספרדים יחד, כתמיכה ליחידים מבני העקיבא שיבואו והתארח במכון חזקיהו, היא נוסדה במטרה לא רק דתית אלא חברתית, היא נוסדה במטרה צנועה להביא חדש לירושלים.
אני רוצה לספר לבני המשפחה של יצחק שיישבו באולם ושגם הם, כמו יצחק, חונכו על הרוח הזאת שלדעתי הקהילה, 30 שנה אחרי זה, אפילו אם דוברי הצרפתית נהיו מיעוט בה, ממשיכה בעיניי לחיות ולהחיות את הרוח הזאת.
ולכם, באותה הזדמנות, לא רק רציתי לספר שאני הולך לנסות לייצג אותנו, גם ניסיתי להביא טעימה מהרוח הזאת, במיוחד שאני רואה את הקריאה התלמודית הספציפית הזאת כמלאת רוח זו באופן מיוחד.
לפני הסיום אני עדיין חייב לתת תשובות בנושא הקשרים.
מה הקשר בין חלקיה השונים של הפרשה ? נדמה לי שהתשובה חייבת להיות : משקל המילה. זאת לא תשובה שקשורה לקריאה התלמודית אלא זוהי תשובה שבאה ממני. זוהי תמה שמלווה את כל ספר במדבר מתחילתו ועד סופו.
ומה הקשר בין המשנה לבין הגמרא ? מה הקשר בין המרד הספציפי של הנזיר לבין חטיפת הברכה ? שניהם עלולים להיות נושא לסטייה. שניהם יכולים לשרת אימפולסיביות או לשרת מטרות אישיות או אפילו חברתיות נעלות הרבה יותר. אם הנזיר מתמרד מתוך dés-inter-essement לפי המילה ופירוק המילה היקרים כל כך ללוינס, הרי שהוא מתמרד נגד האי- תנועה של עצמו, הוא שואף להוציא מעצמו מה שנמצא מעבר למהותו האגואיסטית. ואם אדם חוטף ברכה מסיבה שהוא קנאי להביע בכל מצב שלה' הארץ ומלואו, אזי הוא גם נותן ביטוי ערכי לאימפולסיביות שלו והוא תורם לחלוקה נכונה יותר של העוני והעושר עלי אדמות.
זהו יופיו של המוסד המשונה הזה. לתת הערכה לתנופה שכלולה בנעורים ולמנף את המרד ואת ההגזמה למטרות חברתיות ושל ביטוי עצמי. לוינס מסכם את דבריו באמירה ש"אלה הנעורים של ישראל". אלה הנעורים שיש בכוחה של ישראל להביא לעולם.
2. סוכות תשעב
ברצוני לחפש להתמקד בחג סוכות לא כשונה לחלוטין מקודמיו, ראש השנה, יום כיפור, אלא בהמשך להם.
אני אצא מדף גמרא ידוע (סוכה ה׳ א,) בו יש דיון שלם על גובה מינימאלי לסוכה, כאשר את ההלכה לדבר הזה לומדים מהפסוקים שבפרשת תרומה בדבר ארון העדות, הכפורת ושני הכרובים.
אלה הפסוקים בהם מוזכרים כל אלה בפרשת תרומה : שמות כה טז-כב.
"ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך. ועשית כפורת זהב טהור אמתיים וחצי אורכה ואמה וחצי רחבה. ועשית שנים כרובים זהב מקשה תעשה אותם משני קצות הכפורת. ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה מן הכפורת תעשו את הכרובים על שני קצותיו. והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת ופניהם איש אל אחיו אל הכפורת יהיו פני הכרובים. ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך. ונועדתי לך שם ודיברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות את כל אשר אצווה אותך אל בני ישראל".
מצאתי לימוד מאד מעניין על פרשת ויקהל מאת הרב יהודה ראק מישיבת הר עציון, שמנתח מאד יפה את הטקסטים בהם מופיעים הארון, ובעיקר הכפורת והכרובים, וכדי לקצר, זה מביא אותו לעלות על כפילות של הרבה פסוקים, ומכפילות זו לבודד שני חלקים שונים ונפרדים לפרשה האחת הזאת. כלומר, כפי שהוא מכנה את זה, ניתן להתייחס לפרשה זו בשתי בחינות : בחינת העדות ובחינת הדיבור.
תפקיד הכרובים מאז ספר בראשית, וכפי שהוא מסכם אותו יפה מתחלק לשניים : נשיאת השכינה ושמירה ושירות לשכינה, שזה יהיה בשער גן עדן או על ארון העדות. אם מבחינת העדות, תפקידם לשמור על עדות הברית, כלומר על הלוחות, כמה שמסמל את הברית בין בני ישראל לבין הקב״ה, מבחינת הדיבור תפקידם הינו אולי לדאוג שיהיה דיבור.
אם במקומות אחרים בתנ"ך, דברי הימים או ספר שמואל מתואר יותר תפקיד נשיאת השכינה, נראה שבפרשיות תרומה וויקהל, מדובר יותר במצב של שמירה ושירות לשכינה. כאן יש לנו שני כרובים ואנחנו לומדים שפניהם של הכרובים "איש אל אחיו""אל הכפורת", דבר שבדרך כלל מפורש כ או- או, כפי שאומר יהודה ראק, או אל האוויר שבין שניהם, או כלפי מטה. יהודה ראק מציע שזה אולי מצביע על שני מקומות אפשריים לשכינה, או בין הכרובים או למטה, עם לוחות העדות. זה בא להשתלב עם המסורת לפיה אם היו בני ישראל זכאים היתה השכינה יורדת והיה נשמע קולה ביניהם, והמצב השני הוא המצב בו אין דיבור, אולי במצב של חטא.
ועל כן היו הכנפיים סוככים מעל לכפורת שעה שהיה נשמע הקול, ואילו, במצב האחר, כשתפקידם היה לשמור על הברית, כשפני הכרובים היו כלפי מעלה, אז הכנפיים לא היו סוככים מעליהם.
אליהו כי טוב בספר התודעה מעלה שתי סיבות לכך שחג הסוכות יהיה בתשרי מיד אחרי ראש השנה ויום הכיפורים ולא בזמן אחר, למשל בניסן.
סיבה אחת היא היסטורית : ירד משה מסיני פעם שניה בי׳ בתשרי, למחרת "ויקהל את העם" ונתן את הוראת לקיחת התרומה. בי״א עד י״ד בתשרי אספו את התרומה ובט״ו התחילו בבניית המשכן. ואז חזרו ענני הכבוד (שהסתלקו אחרי מעשה העגל) לישראל ועל כך נקבע להם אותו היום לשבת בסוכות.
הסיבה השנייה קשורה לכך שבימי תשרי עוסקים בני ישראל בתשובה על עוונותיהם של כל השנה. בלשון ספר התודעה : "אפילו כבר נתקבלה תשובתם ונמחלו בהם עוונותיהם אין הם מוצאים להם מקום מפני חטאיהם הקודמים, שכך היא דרך בעלי תשובה, שמרגישים כאילו אין להם מקום בעולם. אמר הקב״ה הועיל ואין לכם מקום מפני בושת חטאיכם ושמתי אני לכם מקום, בואו אליי וחסו בצלי בסוכת שלומי". עד כאן לשונו.
ברצוני לנסות אם כן אינטגרציה בין העניינים שהבאתי עד כאן.
יש אנלוגיה בין כפורת ארון העדות, כנפי הכרובים הסוככים, לבין הסוכה.
יש הקבלה לשונית סוככים- סכך, יש הקבלה תוכנית ותכליתית (בשני המקרים, הדגש הוא על הסכך, המטרה היא הסכך).
יש הקבלת מועדים, אם אכן הוקם המשכן בימי סוכות של אחרי קבלת העדות, גם אם דבר זה אינו מיישב לגמרי את השאלה הקלאסית : האם ניתנה הוראת הקמת המשכן כתגובה למעשה העגל או האם ההוראה היתה ניתנת גם ללא מעשה העגל ?
יש הקבלת מועדים, אם אכן הוקם המשכן בימי סוכות של אחרי קבלת העדות, גם אם דבר זה אינו מיישב לגמרי את השאלה הקלאסית : האם ניתנה הוראת הקמת המשכן כתגובה למעשה העגל או האם ההוראה היתה ניתנת גם ללא מעשה העגל ?
מזה יוצאת אנלוגיה בין תפקיד הסוכה לבין מה שמסופר לגבי המשכן, לגבי נוכחות השכינה, ולגבי דיבור השכינה בין שני הכרובים.
נראה שיש תפקיד לכרובים בלבטא, לסמל, להמחיש או לאפשר מִקוּם השכינה בעולמנו למטה, יש להם כנראה תקפיד ביחס לדיבור, ויש להם תפקיד לשקף את מצב העם.
כפי שהדבר מתואר על ידי פרשנים רבים, פני הכרובים כפני אדם, יש אומרים אחד היה בדמות מבוגר והשני בדמות תינוק, יש אומרים אחד היה בדמות גבר והשני בדמות אישה.
יוצא שיש כנראה אנלוגיה בין אפשרות לשיח בין דורי או בין איש לאישה, לבין מעשה המשכן, וגם לבין חג הסוכות.
אנחנו שמענו ערב ראש השנה דבר תורה בו נאמר על התפקיד של התשובה בפרספקטיבה של עולם לא מושלם, של עולם ״plan B״. אנחנו שמענו ערב יום כיפור על תפקיד הדיבור בחזרה בתשובה והווידוי.
נדמה שההקבלה הנוכחית באה להשלים את התמונה, באה להכניס את חג הסוכות לתוך הפרספקטיבה הזאת, במקום להשאיר אותו כאילו מנותק מהרצף הזה : תפקיד הסוכה, ואיתה תפקיד חג הסוכות הינו אולי כדמוי תפקיד מעשי הכרובים. אם ידבר איש אל אחיו, כלומר אם יהיה דיבור- אולי בזכות שכל אחד יעשה וידוי שכולל את המימד של הדיבור – אז יוכל יום הכיפורים לכפר, אז תרד שכינה בין שני הכרובים מעל לכפורת, תרד השכינה ויהיה לה מקום, אז יהיה סכך, אז יסוככו הכרובים בכנפיהם מעל לכפורת, אז יתקיימו התנאים לחגוג את החג בשמחה, אז תתאפשר הישיבה בסוכה.
ועוד מילת חיבור אחת. נחשב סוכות כחג סימבולי. הסוכות הם סמל למשהו, ארבעת המינים הם סמל לארבעה סוגי אדם. קראתי פעם במאמר מקצועי על תהליך התפתחות הסימבוליזציה בהתפתחות האישיות של האדם, שהאטימולוגיה של המילה סימבול היא המילים היווניות "סין" (לשים ביחד, לחבר), ו"בול" (חלק שנזרק). סימבול : הינו לחבר מחדש חלקים שנפרדו כפי שמספרים כאילוסטרציה לזה שהאדם השליח יודע שהוא באמת הגיע לנמען אם יש ביד הלה את חציו השני של החצי מטבע שהוא עצמו מחזיק. אם שני החציים תואמים זה לזה, מתחברים זה עם זה, אז זה הסמל שהוא הביא את שליחתו לאדם הנכון.
גם כאן, יש מפגש. יש סימבול למען מפגש, יש סימבול אם יש דיבור.
חג הסוכות אינו מסמל דברים בזכות עצמו, כפי ארבעת המינים אינם מסמלים דבר בעצמם. הם מסמלים אם האדם עושה עם זה משהו, אם הוא משתף את חברו בהמחשת הסמל הזה.
3.
ערב ראש השנה התשעא
בערב זה, שכל אחד ואחת
לקראת בורא העולם ניגש
לבוש מי בחולצה מי בשמלה מי בשלמה
כל אחד לעצמו, טרוד לקראת יום הדין
שמח לקראת השנה החדשה
נרגש לקראת הסעודה המשפחתית
מלא כרימון,
מחפש אנוכי להאריך ולהרחיב במקצת על אותו רימון
שמתחילתו נועד בצניעות להימנות - במקום החמישי ! - בין פירות הארץ
אך כנראה בזכות יופיו המרהיב ותכונותיו הרבות כבש לאט לאט את המקום הראשון כסמל עכשווי
לַחג בעיני עם ישראל.
ובאמת מה לנו ולרימון הזה בערב יום הדין,
שלא כולנו הולכים לטעום את טעמו
או אפילו ליהנות מהופעתו על שולחן החג ?
שלושה אלמנטים יסיעו למתן תשובה לשאלתנו :
כך כותב הראי"ה קוק באחת מדרשותיו לראש השנה על כוונת עבודת הלילה – : שהרי המשפט הוא ביום כדאמרינן בירושלימי כשהקב"ה דן את ישראל אינו דן אותו אלא ביום בשעה שהם עוסקים במצוות .
רואה הראי"ה בתפילת ערב החג סימן לכך ש"אנחנו מזרזים את עצמנו להקדים ולהתאחד כולנו בלב אחד כדי שיהיה כל אחד מצורף אל כלל עם ה', כי כל אחד כשהוא לעצמו צריך זכיות גדולות. וגם יחיד אימתי ? דווקא בעשי"ת הוא מתקבל בקל, אבל אנו חפצים שנזכה להיכתב תיכף ומיד בכתיבה טובה בספר החיים, וע"כ צריך לזה זכות הרבים.....על כן הורו חז"ל להתאחד עם הכלל כדי שנהיה מוכנים לבוא מחר ליום הדין הגדול והקדוש שזכות הרבים תהיה מסייעת אותנו. ואע"ג שאין אדם יוצא ידי חובתו בזה שהוא משתתף עם הציבור לבדו, וצריך כל אחד לתקן את עצמו בפני עצמו גם כן, אבל זכות גדולה היא ומועילה מאד להיות אח"כ בא לתיקון שלו הפרטי." עכ"ל.
התאחדות, אמרנו. אך כיצד ? שהרי כל אחד לחוד הוא, כל אחד לעצמו נידון, עובר תחת שבטו...
מכנה משותף אחד לכולנו אינו הוא שכל אחד ואחד מלא כרימון, מלא טִרדות, מלא דאגות, מלא מחשבות, מלא ציפיות, מלא תכניות, מלא חטאים, חרטות ?
שני מקורות נוספים יתרמו להבהרה :
מלמדת אותנו הגמרא (זבחים פח:) את הדבר המפורסם והידוע הבא בעניין מעיל האפוד של הכהן הגדול : ת"ר מעיל כולו של תכלת היה שנאמר "ויעש את מעיל האפוד כליל תכלת". שוליו כיצד ? מביא תכלת וארגמן ותולעת שני שזורים ועושה אותם כמין רימונים שלא פיתחו פיהן וכמין קונאות של קנסות שבראשי תינוקות, ומביא 72 זגין שבהן 72 ענבלים ותולה בהן 36 בצד זה ו 36 בצד זה....לפי "פעמון ורמון פעמון ורמון"..ובהמשך מסיגה הגמרא על קשר בין בגדי הקודש לכפרת החטא ומפרטת על מה כל אחד ואחד מהבגדים מכפר וביניהם : "מעיל מכפר על לשון הרע מנין אמר רבי חנינא יבוא דבר שבקול ויכפר על הקול הרע".
המדרש רבה על שיר השירים קורא את הפסוק : "כחוט השני שפתותייך ומדבריך נאווה כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך"(שיר השירים ד,ג) כמוקדש כולו ללשון ולדיבור – במקום מדבר – וכאילו היה כתוב : "מי ששפתותיה כל כך יפות ואדומות ושיערה כה מסודר ומסורק, אפילו אם מרגישה היא ריקה – במקום רקה - , מלאה היא כרימון". ( או בגמרא, אומר ריש לקיש (סנהדרין לז.) "כפלח הרמון רקתך"ללמדך שריקן שביניהם מלא מצוות כרמון" ).
דהיינו מסמל הרימון את האדם. גם כשהוא מרגיש ריק, כשהוא מתבטל, בתנאי שהוא בעל מידות, מלא הוא כרימון. והאיש היהודי מלא מצות כרימון.
והפעמון ?
ברצוני להציע מעין חידוש אישי לחיבור בין המקורות הנ"ל :
- משול האדם לרימון בהיותו מלא כמוהו.
- דומים בני האדם זה לזה בערב ראש השנה ברצותם לתקן את עצמם, לתקן את חטאיהם, לרוקן את לבם, לקראת יום הדין.
- יגדל האדם לתקן היטב את לשונו ואולי גם את כולו (קולו?) ככל שיוציא קול חדש, ככל שיתפלל ויפייס את חברו, ויכין את עצמו לדין, אבל אולי עוד יותר יגדל ככל שישכיל להפנים את מידותיו של מעיל האפוד, בו משולבים הרימון בפעמון, שעל ידי שילוב זה, יוכל כל אדם לתקן את עצמו לא כיחיד בלבד אלא כמתאחד עם הכלל, בזכות הפעמון העומד לצידו.
- אז, במעיל האפוד, נוקש הרימון המלא בפעמון החלול ויוצר קול,
- וכך מתקן הקול את הקול. השילוב מתקן את הקול של היחיד בזכות שכנו והופך אותו מ"מלא כרימון" ל"מלא זכויות כרימון", כפי שאומרים על שולחן ערב ראש השנה במשפחות עדות המזרח.
מי ייתן ונזכה כולנו להיות זה לזה כפעמון לרימון ועל ידי כך להתאחד, ועל ידי כך מי ייתן שנוכל כל אחד לעזור לאחר ולשנות את הקול העולה מכלל ישראל.
מי יתן ויעלו מן האולם הזה, המלא כרימון, קולותינו לטובה.
מי יתן ונאכל רימונים הרבה ונזכה לכתיבה וחתימה טובה לשנה הקרובה..
4. שלח תשלח את האם...אל חוף ים המלח.
במרכז התמונה, זוג קשה יום, ולו אורח חיים צנוע והדוק במיוחד.
מתחילתו, מכניס הסרט ("חופשת קיץ" מאת דוד ולך 2007) את הצופה לתוך האווירה החזקה, כל כך היא שקטה וטעונה.
אווירת היום יום של זוג שהתקשה להביא ילדים לעולם, עד כדי כך שלהם ילד אחד בלבד.
הסרט מסתיים באופן טראגי על מוות ילד זה, שטובע בים המלח.
לשם יצא הזוג לחופשת הקיץ המינימאלית שלהם.
לשם, עם הגעתם הם נפרדו לחוף הנשים עבור האם, ולחוף הגברים לאב ולבן.
והאסון קרה בשעת תפילת מנחה, כאשר כדרכו התפלל האב ארוכות ובריכוז רב, אבל גם בניתוק רב מאחריותו ביחס לבנו, כך שלא הבחין בהיעדרותו.
בנו הקטן שחזר לשחק על שפת הים עד שנפל לתוכו.
הסרט מראה תמונה מחרידה וללא ספק מאשימה.
תמונה שרומזת גלויות על אגדתו התלמודית של אלישע בן אבויה שנהיה ל"אחר".
שנהיה ל"אחר" בעקבות אי יכולתו לשאת את הניגוד.
הניגוד בין האמירה המפורשת של התורה "למען יאריכון ימיך על האדמה" לבין מקרה שאירע מול עיניו, מקרה בו ביקש האב מהבן לשלח את אם הציפורים שקרתה להם בדרך.
והבן כיבד את האב, ושילח את האם, ונפל על ראשו ומת.
ואלישע בן אבויה נהיה ל"אחר" (חגיגה יד).
הסרט מראה לצופה את האב ואת הבן, וגם את האם, לפני נסיעה לחופשה. והסרט מראה כמה תמונות. מראה את הסגפנות של האב, ואת השתיקה הצנועה של האם, מראה אותו מלמד את בנו את פרשת עקדת יצחק, וגם מעמיד אותם במצב שלפניהם מצוות שילוח הקן. והאב של הסרט מלמד את בנו, וגם את עקדת יצחק הוא מלמד את בנו, וגם את מצות שילוח הקן הוא מלמד את בנו. אך אב זה אינו מתקשר, מכונס הוא בתוך עצמו, אולי עד להתרחקות מן המציאות, עד להפיכתו אולי ל"חסיד שוטה" ( סוטה טז) כאליו דרכו אינה מחוברת לבנו ולאשתו, כאילו מבלבל הוא בין עיקר וטפל.
במסכת חולין שואלת הגמרא את פירוש אמירתה של התורה "כי יקרה קן ציפור לפניך בדרך". איזו דרך? שואלת הגמרא. האם בכל דרך ? בכל מצב מתקיימת מצווה זו ?
איזו דרך ? שואל הסרט.
גם אם ברור שהסרט מאשים אב זה, גם אם הוא מראה את הסבל הנוראי של אם זו, ואולי במטרה להרחיב לאימהות נוספות, מטרת הסרט היא להעמיד את הצופה מול שאלות של עיקר וטפל
ולשאול על אחריות, על סדרי עדיפויות, לשאול שאלות של עיוורון מול הידוק קפדני בהידור המצוות...
5. דרכי עולם - I
5. דרכי עולם - I
רבות ומורכבות ומפותלות
דרכי העולם, דרכי אנוש.
יש וברורה לך הסיטואציה,
במקרים נדירים של עוינות גלויה
או אהבה חמה.
אך לרוב לא כאלה פני הדברים
ביורֶה ובמלקוש לא קל להבחין
בה בעת ירידת הגשם
רק בדיעבד אתה יודע אם היה או לא היה.
יש וחיוך מעיד על אדיבות,
על קבלה וחמימות,
יש וגבות מורמות סימן הן לספקנות,
יש ושיניים גלויות מביעות עוינות,
אך לרוב מורכבים יותר העניינים.
יש וישבת לצורך איזושהי שיחה
שיחת הסכמה וסיכום לתוּמך חשבת
אך תוך כדי הרגשת ככה
לא טוב ולא רע
ולפתע, מיד עם יציאתך
נמצאת כמו מגרד עצמך
ואף שטרם הבנת את פשר התופעה
כבר נזכרת שגם יובש בפה יש לך
בהמשך דרכך, בזמן של ה"אחרי"
אתה המשכת להרגיש משונה
לא רגוע, על אף שלכאורה
טובה הייתה הפגישה.
אבל מאיפה לך האובססיה
החזרה על חלקים מהשיחה ?
למה דיברה היא דווקא על מה
שאינה חפצה, איננה רוצה ?
ואתה, בלי שזה קשור
חוזר והופך כמו במעגל סגור
בדקדוק ובלשון ובשאלה
מהו הרבים של "כלפתֵ'ה" בעברית צחה ?
ואז בלי שעברה יממה
יצא מהשק המרצע
פתאום נשמעים
הצלילים האמיתיים
המקרה של יום המחר
אינו מבודד אלא שהוא המשך הדבר,
ההמחשה להרגשה
לא חיוך היה אלא רק מופע
זה הרי בבית ספר לתיאטרון התבצע
הופעה של שיניים לבנות ומלאות חדות
לא לחיוך היה אלא לעוינות
לא דיבורים עליזים שבמקרה ברעש נשמעו
אלא דברי תוקפנות וצעקה באמת היו
היה שם לא שלום אלא מלחמה
לא הסכמה אלא התניה
לא קבלה אלא דחייה
אדיבות...כמו נעליים היתה
על מה שבאמת הבהירו לך
או שאפילו הכניסו לך
בלי שהרגשת
אתה הולך וכל כך כבדה הליכתך.
