Bruno, enfant de la Meuse

Le texte en hébreu est suivi d'une version française.

הסרט ״הילד״ מאת שני האחים דרדן מצמרר. 

בחור צעיר בשם ברונו מככב בו, וכולנו מבינים מיד שעל אף שמוקד הסרט הוא בנו התינוק, הוא הוא הילד עליו הסרט קראוי.

למי כמוני שהתמחה בסרטים על פתלתלי ההתפתחות הנפשית, השם ברונו אינו חדש. במיוחד כאשר בחרו אדם בלונדיני כדי לגלם אותו, שהרי משמעות השם ״ברונו״ בשפה הצרפתית הינה ״שחום״. ברונו זה מזכיר לי ברונו אחר, אחד משני הגיבורים של הסרט ״המולה וזעם״ מאת ז׳אן קלוד בריסו, ומשנות השמונים של המאה הקודמת. הברונו משנות השמונים מתאבד בסוף הסרט אבל הברונו הנוכחי הוא מה שהיה מתגלגל להיות הברונו אלמלא התאבד.

הברונו הראשון סובל נורא, ילד נטוש רדוף הזיות שאינן מצליחות למלא את הריק הפנימי שלו בחומר אנושי. והברונו השני התאטם. הוא בעל חזות של אדם שנהיה אטום שלא כמו אוטיסט, אלא כמנותק רגשית מהסובבים אותו. חייו הינם הישרדות אחת גדולה, כבשה שועלית בעולם הזאבים.

הרי ברונו אינו תוקפן. המשפט הנחרץ היחיד שיוצא מפיו לאורך כל הסרט הינו :״אני לא אעבוד עבור המזדיינים האלה״. מי הם המזדיינים האלה ? כווולם. אין ברונו רואה אף אחד, ועוד מפחות ממטר.

הוא בשולי החברה, בשולי העולם, מתבודד מן העולם בתוך מימי הנהר מוז, הנהר הבלגי הקפוא, לתוכו הוא כמעט טובע, כמעט מטביע אחד הנערים שגונבים עבורו.

ברונו מזעזע כל צופה בסרט זה. הוא לא משקר. הוא הוא התגלמות השקר. כאילו אין לברונו מושג אודות אמת או שקר, או חוק, או מוסריות. ברונו שורד ואומר מה שלדעתו צריך לומר בכל רגע נתון כדי לשרוד. אין הוא מתחשב. באף אחד. ואפילו לא באם הילד שלו שלפני שבוע נולד.

ל״בן סורר ומורה״ של התורה יש הורים. לברונו גם יש אימא , אבל מבחינת הפנמת דמויות, אין אופציה לראות אותו כאדם שהפנים דמות הורית אי פעם.

ברונו נופל בין כל הכסאות , של הסוציולוגיה, של הפסיכופתולוגיה, של העולם.

ברונו הינו הבל.

הברונו הראשון גם מת כפי שמת הבל התנ״כי. הוא אינו שורד את העולם הזה, וברונו הנוכחי עוד לא מת, אבל עדיין אינו שורד. הוא לא מפסיק להסתבך ולטבוע וקשה לראות לו עתיד כלשהו.

הסרט מצמרר מפני שהוא מראה עולם אמיתי, ללא ההגזמות של טרנטינו, אבל זהו כאילו אנטי עולם. עולם בלי פנים תרתי משמע.

לתינוק של הסרט אין פנים. אין מראים לצופה את הפנים שלו, וגם אין מי שידבר איתו. הוא אינו  בר שיח.

וגם לברונו, אפילו אם יש לו פנים, אפילו אם הוא מחליף מילים ומשפטים עם כל מיני אנשים, אין פנים. אין לו פנים כי אין לו כנראה פנימיות.

האחים דרדן מכירים את הפילוסופיה של לוינס. האם מטרתם בסרט זה להדגיש את הקריטיות שבמפגש הבין אישי ? את הקריטיות של הפנים ? האם באים הם לביים את הקביעה המהפכנית הלווינסיאנית לפיה אין האחריות נובעת מן הסוביקטיביות אלא להיפך ?

דמותה של סוניה, אם הילד מגלמת את ה״אין״ ביתר שאת. לכאורה, אין אפשרות להבין מהתנהגותו של ברונו שהוא סופר אותה או אפילו רואה אותה. ברגע שיא של הסרט, הוא מוכר את ילדם רך הנולד. ואין אפילו אופציה להאמין לדבריו כאשר הוא מתחנן בפניה כמה פעמים לאורך הסרט. 

בהתנהגותו כלפי התינוק וכלפי סוניה, ברונו הוא בלתי אנושי. הוא התגלמות ה interessement הלוינסיאני : המצב בו חי האדם כחלק מעולם בני האדם מבלי להיות חלק ממנו, מבלי להיות בר דעות.

אבל הסרט נסגר על משהו שאפשר אולי אולי, במאמץ עצום, לנסות לראות אותו כתפנית : הסצנה בתוך בית הסוהר. ברונו אסיר אחרי שגילה ניצוץ של אחריות והביא עצמו למעצר כדי לשחרר אחד הנערים שגונבים עבורו. הוא גילה סוג של התחלתא דאחריות, והוא בוכה בכי מר, בחיקה של סוניה שבאה לבקר אותו. האם בכי זה מבשר על שינוי אצל ברונו ? הסרט נסגר ולא נותן תשובה..אשרי המאמין.

ברונו מגלם עבור מטפלים בבריאות הנפש את האתגר המכסימלי. הרי הוא סובל מנכות, פרי טראומות בזירה הבין אישית, טראומות שהפכו אותו לסוג של הבל. טראומות אלה אשר מקורן בגיל בו הקורטקס איננו עדיין פעיל, בשלב התפתחותי טרום מלולי, טראומות אלה אינן ניתנות לריפוי על ידי פירושים מילוליים בלבד. יש הכרח ״להתחל״ מחדש את המערכת המוחית/נפשית, כנראה בהענקת יחס בין אישי שיבוא לחפות על האין יחס על פיו הוא התחיל את חייו.

במשך שנים רבות מאד, עבדתי, יחד עם צוות רב מקצועי, עם ״ברונוים״ מעין זה. לא את כולם הצלחנו להחיות, להחזיר לחיים, להציל. אבל חלקם כן זכו להתפתחות מחודשת בעקבות טיפול כוללני ועיקש זה. אחד אפילו אמר לי יום אחד, בהיותו בן 30: ״אני לא יודעמה עשיתם, אבל נולדתי מחדש אצלכם״. זה בדיוק מה שצריך עבור אנשים בזה המצב.

לפני שמגיע השלב בו הם מסוגלים להבין פירוש מילולי, יש לעבור יחד איתם דרך תחנות תפתחותיות של ההיקשרות הראשונית. אין ספק שיש בשביל זה לחפש עבור כל אחד בנפרד ובאופן שונה כיצד תיעשה המסה הזאת. שאין אדם באמת נולד פעמיים, או עובר פעמיים על אותו גשר.

ברונו לא סתם ניצל מטביעה בימיו הקפואים של נהר ״מוז״. הוא כנראה יצא מחדש מן המים.

Il faut souvent de l'estomac pour les films des frères Dardenne. 

Il en faut encore plus qu'à l'accoutumée pour "l'enfant".

Le personnage central a un nom qui, à ceux qui comme moi se sont spécialisés dans les films qui dépeignent la détresse psychologique, évoque un vif souvenir, celui d'un autre Bruno.

Un autre Bruno blond (et cette caractéristique est comme une preuve que l'analogie est voulue). Le Bruno du film "de fureur et de bruit" des années 80, de Jean Claude Brisseau. 

Le premier Bruno ne survit pas jusqu'à la fin du film, mais il serait peut-être bien devenu le deuxième Bruno s'il ne s'était pas suicidé.

On est en pleine comédie allez-vous dire.

C'est vrai. Ce film dépeint ce qui se trouve dans les catacombes de la détresse humaine. Bruno est Abel. Celui qui ne survit pas dans le monde de Caïn.

Bruno le premier vit une vie d'hallucinations psychotiques, tandis que le deuxième Bruno est celui qui n'a même plus le recours aux hallucinations.

Ce deuxième Bruno est un personnage comme déshumanisé, mais dans une réalité différente de celle, exagérée, dépeinte par Tarantino. Il vit dans un vrai monde, dans une vraie réalité belge, et il ne "voit" personne, ne "calcule" personne. 

Au-delà de ce que lui dit Sonia, il ne "ment pas comme il respire", la distinction vérité-mensonge lui est étrangère. Dans son monde, dénué de toute interiorité, il n'y a aucun être humain, pour qui vivre, pour qui avoir un sens à sa vie. Bruno n'a pas d'humeurs. La seule phrase pour laquelle il élève le ton est "je ne veux pas travailler pour les enculés". Il.tente de survivre, de surmonter le sort d'Abel qui est le sien, seul, entièrement seul dans un monde sans visages. Il est presque Abel quand il se noie presque dans les eaux glacées et grises de la Meuse, et l'humanité en lui surgit peut-être de cet épisode, dans lequel il manque de noyer avec lui un des enfants qui volent pour lui.

Les frères Dardenne se disent très influencés par la philosophie de Lévinas, et on sent très clairement que cette absence de visage est le propos central de ce film.

Le bébé n'a comme pas de visage, personne ne le regarde en face, personne ne s'adresse à lui, et Bruno, qui est le véritable "enfant" de ce film ne connait aucun visage, n'agit en référence à aucun visage, n'a interiorisé aucun visage.

Sonia, la mère de leur bébé pourrait peut-être être la seule exception à ce monde mais le spectateur voit atterré Bruno vendre leur bébé sans le moindre sentiment, sans le moindre scrupule, sans avoir face à ses yeux ni le visage du bébé, ni meme celui de Sonia.

Le film qui rappelle les célèbres mots écrits sur un wagon de déportation "dans ce monde, je suis Eve. Si vous voyez Caïn, dites-lui..." ne se termine pas sur un tel vide. Seulement sur un point d'interrogation.

La dernière scène se déroule dans le hall de visite de la prison où Sonia est venue rendre visite à Bruno.

Bruno a manifesté une première lueur de responsabilité en venant se constituer prisonnier pour libérer celui des enfants de sa bande qui venait de se faire arrêter. La subjectivité nait de la responsabilité dit Lévinas, et Bruno finit le film en pleurs dans le giron de Sonia. 

A-t-il intériorisé quelque chose ? Est-il devenu, d'insensible à l'humain, capable de le voir, et de répondre de lui ? Ce regard, cette perception du visage d'autrui, qui conduit à la posture éthique le concernant, qui est pour Lévinas le véritable point de départ de la capacité de s'insérer humainement dans le monde, de se dés-inter-esser, et de (re)devenir "autre", et ainsi, de devenir un authentique "je", un sujet.

Ce dernier moment du film est-il celui de sa (re)naissance psychologique ?

Le film ne le dit pas, nous ne le dirons pas non plus.

Mais nous resterons avec la question de la probabilité que ceci se fasse, de la potentialité d'un Bruno, déshumanisé par une trop forte et trop précoce expérience d'abandon ou de traumatisme interpersonnel, de renaître.

C'est le véritable challenge de la psychothérapie que de restaurer ou d'initier, ou de modifier de tels états de personnalité, même quand ceux ci sont les résultantes de traumatismes préverbaux, et dont l'individu n'a ni souvenir ni conscience.

L'individu peut-il accéder à une telle amélioration de sa situation sans repasser par un évènement constitutif à l'image de celui par lequel passe Bruno en sauvant son jeune comparse de la noyade ?