sur Yahav, vahev et le sefer Bamidbar

הגרסה העברית נמצאת בסוף הטקסט בצרפתית

Et si récits de victoire, chants de hauts faits guerriers n'étaient autres que pâles retranscriptions de batailles internes entre nous et notre pire ennemi qui ne serait autre que nous mêmes ?

De qui pourraient bien parler les poètes ? Ils louent très certainement le Créateur de toutes choses, qui leur donne de fantastiques sources d'inspiration, ils chantent les beautés de ce bas monde qu'elles soient vivantes ou inanimées, immobiles et figées ou emportées par le rythme et le mouvement. Ils font ainsi vibrer leur amour et leurs émotions, ils les font se poser sur telle femme, tel souvenir.

Mais de qui ces muses seraient-elles l'élément déclenchant sinon de l'individu lui-même ? Avant d'être inspiré, ne se sera-t-il pas senti déssêché ? Au cours de son exercice de production de son ouvrage, n'aura-t-il pas maintes fois presque succombé au découragement, n'aura-t-il pas été comme déchiré ? Compressé, angoissé comme pris dans l'infractuosité de la roche, comme enserré au creux du défilé et sans espoir ?

C'est à de pareils stades de la lutte interieure que l'espoir peut se muter en fardeau, que ce qui donnait de la force il y a peu, parait à nouveau plus lourd que le plus pesant des fardeaux.

Avant que ne réussisse à nouveau la sècheresse à se transformer en source vive, avant que ce qui était comme prisonnier se libère et coule comme un torrent furieux.

Et si le séfer Bamidbar, qu'il est licite de nommer "Nombres" en français, puisque le recensement des israélites y apparait quand même par trois fois, ne recelait pas un autre sujet, dissimulé dans ce premier mot signifiant du livre ?

Si ce désert dans lequel ont peut-être vraiment vécu nos ancêtres pendant 40 ans ne pouvait-être par ailleurs la métaphore de la gestation de cette parole qui s'y est trouvée émise mais non encore entendue, acceptée avant d'être reçue, source d'acte antérieur à la réflexion et cependant acte réfléchi ?

Si c'était ainsi de cette parole qu'il était principalement question dans tout ce livre, qui pourrait alors être vue comme encore une autre facette de ce qu'est cette Création. Création d'un univers, création d'une mosaïque de peuples, création de ce qui va forger une identité collective, mais aussi création de la parole.

Création par la parole mais principalement création d'un être parlant.

Création comme installation des éléments à travers lesquelles s'exprimera cette parole. Voeux, ferveur, suspicions, accusations, revendications, supplications, récrimination, médisance, bénédiction, argumentation, discours, et aussi prophétie, poésie, et même parole qui sort d'où il est le plus inattendu, parole qui ne sort pas et à la place de laquelle c'est un coup qui est donné, parole qui laisse la place au silence. Tous ceux-ci sont les scènes et les actes successifs de ce théâtre dont la scène est ce désert, dont le nom signifie "parole".

Celle qui vient de naître, au coeur de la période où le peuple du livre lit chaque année ce livre semaine après semaine, sourit déjà beaucoup mais ne parle pas encore.

Son nom est dissimulé au centre même du livre, aussi caché que ne l'est la parole au milieu du désert. 

Lieu particulier ou lieu essentiellement signifiant ? 

Vahev n'est autre que Yahev.  Et il n'est autre que ce qui est le paradigme de cette parole.

Aussi magistralement donnée que le passage de la mer rouge (mer des joncs, Yam Souf en hébreu, mais aussi souffa, tempête ) ou le don de la Torah . 

"Et' Vahev beSouffa veèt' hanekhalim Arnon".

Aussi potentiellemnt jaillissante que ne l'est la source qui se transforme en torrent tumultueux (éched), mais sujette à étranglement,  susceptible de parfois disparaître (Ar).

"Veéched hanekhalim acher nata lechėvet Ar".

Disparaître ou être dissimulée, appuyée sur sa provenance, sur sa paternité.

Mais de là  apparaîtra la source. "Oumicham beera".

Et se matérialisera le don , et ã partir de lui,l'accès à la scène (bima) . Et de là  l'ascension, jusqu'au faîte (roch hapisga)..

"Oumimatana Nahaliel, ouminahaliel bamot, umibamot haguaï acher bissedéh Moav roch hapisga".

Puisse la parole de Yahav se matérialiser, se faire entendre aprēs avoir été retenue, jaillir, et se refléter comme la splendeur dans les eaux de la mer de Galilée, puisse-t-ell être porteuse d'espoir, être recours et non fardeau, mais être au contraire légère, paisible et délivrée des conflits et des combats intérieurs, autant que l'aura étė ce bébė.

"Venichkafa al pné hayechimon".

על והב, על יהב ועל המדבר.

ואם לא היו סיפורי מלחמה, קרבות, תבוסה או נצחון שבספר במדבר אלא מטפורות למלחמותינו הפנימיות בינינו לבין עצמנו ?

על מי ידברו משוררים ? לבטח הם מהללים לבורא העולם, לבטח הם מתארים את הבריאה, את גולות ואיופי היצירה, מן הדומם ומן הצומח או מן החי, הם משוררים את הנע ואת הנד, את העומד ואת ההולך, את האי-מוביליות ואת התהליך. דרך תיאורים אלה הם מבטאים את רגשותיהם, את אהבותיהם, ואז משליכים אותם על אישה זו, על זכרון זה כלשון הפסוק בתהילים פה :  {כג} הַשְׁלֵךְ עַל־יְהוה יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ לֹא־יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט לַצַּדִּֽיק׃ 

 אבל למי פועלות המוזות האלה אם לא לאדם עצמו ? מי היה יבש לפני שפרצה בו מעין אם לא בן האדם ? לא דומים חבלי היצירה להר זה שנדמה שאף פעם לא נגיע לפסגתו, לא נינצל מנקרותיו ?

בשלבים אלה, בהם יבשה המעין, בהם התיבש הנחל, נדמה שהכל אבוד, הכל עול, הכל משא, ללא תקווה, ללא יעד. 

אולי זהו סודו של ספר במדבר, הסוד המסתתר מאחורי הפשט. בו בזמן שהפשט מתאר מסע, תלתלאות, סיפור אודות עם שלם שמתרחש על פני ארבעים שנה, אולי יש לספר במדבר עוד משהו לספר.

אולי, במקביל לזה שספר בראשית מספר את בריאת העולם, תפקידו של ספר במדבר לספר היבט אחר, פרספקטיבה אחרת של בריאה זו ?

זו הרכה שלפני שבוע נולדה טרם מדברת, אך דיבורה טמון בה, כפי ששמה מסתתר בתוך הפרשה. יהב בתוך והב.

אולי אין כאן מדבר אלא כדי שיהיה דיבור ? מדבר ? אולי מתאר לנו ספר במדבר את בריאת האדם כמדבר, ובגלל זה מוצאים אנו בו כמעט כל הוריאציות על תמת הדיבור : נדר, חשד, ברכה, טענה, הוצאת דיבה, דיבור פנים אל פנים, ועד לנבואה או לשירה.

כי פרשת חוקת ניחנת במיוחד בקטעי השירה שבה. ואולי מטרת שירה זו הינה לשיר את גדולות ה׳, ואת נצחונות ההליכה במדבר, או אולי מדברת שירה זו לא פחות על נצחונות האדם במאבקיו שלו עם עצמו, ועם דיבורו.

״את והב בסופה״ אינו מספר על מקום ושמו והב בלבד, אלא שהוא גם מתאר את אשר נתן (יהב) ה׳ לא בסופה אלא בים סוף, או שזה בשעת הסופה, כשהיו בני ישראל באמצע הסופה.

"את והב בסופה" אינו מדבר על מקום ספציפי אלא שהוא אולי מצביע על מקום סימבולי. כמו למשל על המקום בו יוצא-ייצא המעין הפנימי, לאחר הפנמת תהליכים קודמים, לאחר ששלטה שתיקה על האדם.

אולי ״אשד הנחלים אשר נטע לשבת ער״ אינה אלא עדות לכך שערירי זה לא ישאר כזה לעולם, אלא שיום מן הימים ייצא ממנו  אשד, כאשד הנחלים.

״ומשם בארה. באר, חפרוה שרים כרוה נדיבי ההעם במחוקק במשענותיו. וממדבר מתנה״ 

דיבור האדם, ניזון מן הבאר הזאת, אותה תורה של המחוקק, שעליה יפה להישען. היא לו כמתנה, ודרכה יירש הוא האל.

״ומנחליאל במות ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה״

כי אז יקבל אדם זה את הבמה לה הוא ראוי ואיתה יטפס אל ראש הפסגה, ימשיך את דרכו, יממש משאלותיו, יצליח באמצעות דיבורו להביע את רזי לבו.

״ונשקפה על פני הישימון״

מי יתן ותזכה יהב זו הרכה שדיבורה ייצא ויישמע ללא מלחמות מיותרות, וכך שתתבטא התקווה ששמה נושא ורומז עליה, כאוצר הזה אשר מתגלה לעיני המביט אל ים הכנרת.