Eliah Shlomo - au monde depuis très peu..

   .....Le texte en hébreu est suivi d'une version française

? et si ce détail annonçait un virage linguistique 

אליה שלמה, אשר נולד בא' אלול התשע"ה, כעטוף שתי הפרשיות "שופטים" ו"כי תצא", פותח את חייו תחת עושר רעיוני מדהים.

מעבר לכמות מצוות מרשימה שכלולות בשתי פרשיות אלה, מדובר במצוות שרובן ככולן כאילו באות לרפד את נשמתו של האדם.

הקורא המדקדק והמעיין בפרשיות אלה לא יכול שלא להישאר נפעם ונדהם. יפנים האדם ולו רבע ממצוות אלה והוא כבר יהיה ברמה ערכית גבוהה עשרות מונים ביחס לשארית העם. ילד אשר הפנים ערכים אלה לא זקוק לבית הספר כל כך הוא כבר מוכן לחיים. אלה מצוות שלא רק דואגות לחברה בכללותה, אלא דואגות לבודד, דואגות למה שהאדם הבודד עשוי וצריך לקבל מחברה מתוקנת להגנתו ולרווחתו, כולל בשעת מלחמה.

מאידך גיסא יבואו אליי ויבקשו ממני להרפות מהילד הרך הזה. מה אני כל כך מלביש עליו את כל החובות המוסריות האלה ? ועוד מימיו הראשונים !  

האמת היא שלא על הילד הקטן הזה בלבד חלות המצוות האלה, אלא שהן חלות על עם ישראל כולו.

אבל עם ישראל, נראה לי, לכל הפחות מחולק לשני קצוות בקשר לקיום המצוות. חלק אחד מתעלם, חלקו מפחד לקרוס תחת הנטל, ולא רואה את עצמו כלל וכלל מחוייב, והקצה השני מקפיד באופן קיצוני בקיומן, פן ישכח אחת מהן בדרך.

ובודדים מן הבודדים, קמו וקמים פה ושם בהיסטוריה, נביא זה או גיבור זה, שבאים לדרוש את העם ואת המציאות בדבר מצוות הללו, מי בחרבו, מי ברומחו.

אליה ושלמה התנכי"ים באים לבשר על תקווה בדבר קושי זה של העם מול קיום המצוות.

שניהם מבשרים שלווה ושיפור מצב. שניהם יכולים לתרום לטובת שמירה על מצוות "השבת אבידה" (המופיעה בתחילת פרשת כי תצא – דברים כ"ב א) כפי שמבין אותה הרב דניאל אפשטיין : בפירושו העשיר והססגוני (הנמסר בעל פה), מזכיר לנו הרב שלא רק את שורו ואת חפציו עלינו להשיב לאדם, אלא שאנחנו עלולים לאבד דברים חמורים יותר משור או ארנק. אנחנו עלולים לאבד את הכבוד, לאבד את הזכרון, את התקווה !  ואולי לא פחות לאבידות אלה דואגת מצוות "השבת אבידה".

קיום מצווה זו נראה קל יחסית כל עוד מדובר בחפץ...אך מסובך יותר ויותר ככל שמייחסים לה מובן מופשט יותר. לעזור לאדם בהשבת הכבוד שלו, או את התקווה שלו, או את הזיכרון שלו, מהווה אתגר רציני ביותר, מצביע על רמה גבוהה מאד של אלטרואיזם, של אחריות לזולת.

אליה הנו גרסתו ה"שמימית" והמעודנת של אליהו, הנביא הקנאי והדרמטי ("פנחס הוא אליהו !" אומרים לנו המפרשים). אליהו נקרא במקרא אליה בשלבים שהוא מוזכר ביחס לגאולה, או סמוך ללקיחתו השמימה (מלכים ב' א) או בהקשר של גאולה ממש, (מלאכי ג).

שלמה, החכם באדם, הנו בנו המובחר של דוד המלך והוא נקרא כך, כרמז לסגולתו האישית להבאת שלום לעולם. הרב יהודא אשכנזי, "מניטו", היה מלמד שעל שלמה קרוי למעשה על תקוות אביו שזה ימשיך את פעולת תיקון העולם : אחרי שאביו כבר הוכיח שניתן להוביל מדינה על בסיס תורה מסיני, על שלמה להשכין שלום.

הילד הרך הנולד, אשר קיבל שני שמות אלה אליה ושלמה, נראה על פי שמותיו כבר בכיוון הנכון להשפעה חיובית מאד על העולם, להשבת אבידות חשובות מאד.

מי ייתן והוא לא יראה בשמות הללו עול כבד מדי אלא יידע ללכת איתם וכך להתקדם בעולם ולתרום לקידום העולם והחברה.

Eliah Shlomo, né le 16 août, roch hodech eloul, vient au monde sous le signe de deux parchiot particulièrement abondantes, Shoftim et Ki tetseh.

Abondance de mitzvot, abondance de sujets des plus divers, et surtout abondance d’équipement pour la vie.

Qu’il ait en lui ces contenus, et un enfant pareillement pourvu devrait pouvoir presque se passer de l’école ! On peut effectivement se demander ( si Lévinas se demandait ce qui reste à lire quand on a lu Eschyle…qu’aucun d’entre nous contemporains n’a lu !) ce qu’il reste à acquérir si on a intériorisé ce que prescrit la Torah, ne serait-ce qu’à travers ces deux parchiot, depuis l’exigence de structurer la société, jusqu’à la sollicitation de la société pour l’individu, même en temps de guerre.

Que de valeurs ! que de valeurs éthiques dont ne dominer ne serait-ce que le quart vous place déjà bien loin devant le peloton de l’humanité.

Le sac à dos, du coup, pourrait paraître bien lourd. Laisse-vivre cet enfant, entends-je déjà autour de moi. Que l’affubles-tu de tous ces devoirs !

La vérité est que ceux-ci n’incombent pas uniquement à qui naît la semaine où ils sont lus, il appartient au peuple juif dans son ensemble de les prendre à sa charge. Mais combien même adressent un regard à cette montagne de « tu feras » et à ces falaises de « tu ne feras pas » tant la seule ombre jetée par cet édifice les fait déjà fuir ?

Le peuple juif, au sujet duquel beaucoup de ses enfants, et le monde entier, sont plus généralement polarisés en une grande majorité qui tourne le dos et préfère pudiquement ne pas se sentir concernée d’un côté, et de l’autre côté, une petite minorité qui, tel un naufragé accroché à sa bouée, s’efforce de tout scrupuleusement conserver et observer sans rien laisser derrière elle.

Encore plus minoritaires sont tels prophètes et autres individus qui soudain se dressent au fil de l’histoire, et mènent le combat pour ces valeurs, épée ou javelot au point.

Eliah et Shlomo sont deux exemples bibliques d’individus qui peuvent réduire cette polarité, qui peuvent apporter confiance et espoir, qui peuvent accomplir l’aspect caché de la mitzva de « hachavat avéda » (restitution de perte) tel que l’a si succuleusement enseigné Daniel Epstein :

Il faut, dit la Torah en Devarim 22, 1 rendre à son propriétaire ce que l’on a trouvé lui appartenant. 

Ne s’agirait-il ici que d’objets ou d’animaux? Il y a énormément de choses que peut perdre un individu outre les objets – fussent-ils précieux – lui appartenant. Peut-être même pourrait-on dire qu’aucun de ces objets ne nous appartient vraiment mais plutôt comptent parmi ce qui est en dépôt chez nous au même titre que notre vie.

Par contre, nous risquons bien plus de perdre quelques "non-objets" de bien plus grande valeur. Nous risquons ainsi de perdre notre mémoire, nous sommes en danger de perdre notre honneur, notre dignité, notre réputation, de perdre la face, et enfin nous sommes en risque de perdre espoir en l'avenir.

S’acquitter de cette mitzva parait un bien plus grand défi d’autant que l’on s’éloigne plus du matériel, et même si nous avons la faiblesse d’être souvent très attachés à nos objets, nous souffrirons certainement beaucoup plus de la perte de ces valeurs que de ces objets.

Accomplir la mitzvah consisterait peut-être en un rayonnement, une préoccupation pour autrui qui soit au-delà de lui rapporter le porte-documents qu’il a malencontreusement oublié sur un banc.

Eliah est la version « adoucie » d’Eliahou, le plus jaloux et le plus sanguin d’entre les prophètes. 

Eliah est le nom qui est donné par le texte à ce prophète au moment où c’est en relation directe avec le monde du haut qu’il apparaît ( au moment d’être enlevé sur le char de feu en Rois II, 1 ou quand sa venue -salvatrice - est annoncée en Malachie 3 -, c’est le nom qui exprime la version  salvatrice de cette rage, qui exprime donc peut-être la sublimation de sa fougue.

Shlomo, le plus sage de tous les hommes, enseignait Manitou, est ainsi nommé ( de shalom – paix) par son père David comme pour lui léguer un programme, celui de répandre la paix et l’harmonie dans le monde, après que David ait répandu la torah et ait fait fonctionner un royaume entier à base de ses Lois.

Et ainsi être nommé Eliah Shlomo renvoie à ces deux références, références de sublimation, références d’élévation.

Fasse le ciel qu’Eliah Shlomo ne souffre pas de pareille assignation mais qu’il en soit au contraire le premier bénéficiaire, qu’il grandisse en atmosphère de paix et d’harmonie, et qu’il soit de présence apaisante et génératrice de développement et de progrès.