Le texte en français se trouve à la suite du texte en hébreu
חייה הכפולים של
ורוניק היא אגדה קולנועית. היא מוזכרת בתוך הסרט עצמו (אגדה בתוך אגדה) ושם היא
פרי עיטו של מחבר ספרי ילדים, ומפעיל/יוצר תיאטרון מריונטות.
אגדה שנוגעת בנושאים שאינם של הילדות בלבד אלא מלווים את חיינו כל
אורכם.
ורוניק (הצרפתיה. לא לבלבל בינה לבין ורוניקה הפולניה) מדווחת יום
אחד על חוויית ריק פנימי ״כאילו נעלם לה מישהו". היא איננה מסוגלת להגדיר את
האובדן אבל חווה אותו חזק מאד מאחר והיא עד עתה חיה כל חייה כאילו מישהו חי בתוכה,
מלווה אותה, או אפילו מיעץ לה על כל החלטה.
הצופה בסרט מגלה את ורוניק אחרי שהכיר את ורוניקה, זמרת פולניה
צעירה בעלת מראה זהה לזה של ורוניק, הצופה ראה אותה בחיים ובשעת מותה, עת היא שרה
סולו מאד קשה וחוטפת שבץ. ורוניק נחשפת לצופה עת הודעתה הפתאומית למורה שלה לזמרה.
כאילו ורוניק ״קיבלה הודעה והתראה״ בעקבות מות ורוניקה, אותה היא
איננה מכירה כלל וכלל. וכאילו זהו נושאו העיקרי של סרט זה : הידע האימפליציטי
הקיים בתוך כל אחד מאיתנו, אותם מסרים שאנחנו מקבלים מבלי ממש לקבל אותם, אותם
זכרונות אותם אנחנו זוכרים באופן לא מודע, אותן צלקות של טראומות שלא ממש פצעו
אותנו באופן ישיר.
יש לנושא זה פן מיטי, אשר מופיע מדי פעם בטקסטים של תרבויות שונות,
כולל בתרבות שלנו, כמו למשל באגדה המפורסמת שמופיעה בהגדת פסח :״אומר רבי אלעזר בן
עזריה הרי אני כבן שבעים שנה...״. ומה פירוש ״כבן שבעים שנה״? מפני שהוא היה בן 18
אבל לאחר שגילה שהוא גלגולו של שמואל הנביא אשר נפטר בגיל 52, נוספו לו שנות חייו
אומרים לנו המפרשים (״מעם לועז״ למשל).
בסרט, ורוניק כאילו זכתה בשנות חייה של ורוניקה, או לכל הפחות,
זכתה בנסיון של מה שארע לורוניקה והדבר מונע ממנה להתנסות אף היא : היא יוצאת
מהסכנה בעוד מועד.
הסרט מראה כיצד ורוניק באופן טבעי רק פועלת על פי הנסיון, אך מאחר
והיא גילתה תמונה של ורוניקה, מתאפשר לה לגעת קצת יותר במה שקורה לה, וכל זה בזכות
נוכחותו של אדם שלישי, זה שמגלה את הדמיון בין שתי הנשים על תמונה שאותה צילמה
ורוניק, ובה מופיעה ורוניקה.
התופעה לפיה ורוניק צילמה את ורוניקה באופן לא מודע ידועה
בפסיכולוגיה. היא סוג של כשל, ומזמינה אצל ורוניק חוויה של ״מאויים״, או של ״אל
ביתי״. בסרט, החוויה מופיעה כאשר ורוניק שואלת פתאום :״מישהו כאן?״ או עת היא מגלה
כאילו את דיוקן עצמה על תמונה אותה היא עצמה צילמה.
זאת הופעה של ״האחר״ שבתוכנו. אולי החלק המוסתר שלנו, אולי מי
שהיינו רוצים להיות בתוך תוכנו, אולי, לפי קישלובסקי, ה״כפיל" שלנו, אולי
הגלגול שלנו שזה יהיה לפי המושגים ההודיים או הקבליים היהודיים.
אבל הסרט חושף עוד פרט שחשיבותו יכולה להיות גדולה מאד : ורוניק
התיתמה מאימה בגיל צעיר וגודלה על ידי אביה בלבד, כלומר ללא אימא. אולי מותר לפחות
לשאול, אולי לשער, שנתון זה הוא המקור לחווית הריק שמלווה את ורוניק, ושלורוניקה
השנייה יש תפקיד של ״אווטר״.
הסרט מרבה להראות כיצד זכרונות מוסתרים לא מודעים אחראים
לסיטואציות בינ אישיות לא נעימות, לאי הבנות, לעלבונות או אפילו לסכסוכים, והוא גם
מראה כיצד אדם מסויים חי (אולי קצת באנלוגיה ל״דיבוק״) את המצב הזה באמצעות כל
מיני הרגלים/אובססיות, (בסרט יש אובססיה לכדור שקוף, או לכל מיני אמצעים בהם
ורוניק מסתכלת אל העולם ורואה אותו מעוות.
נראה שתפקיד החבר רומז לפסיכותרפיה. הוא הבן אדם השלישי, זה שמצביע
על המנגנונים שמתרחשים אצל ורוניק.
לרובנו יש הרי עולם פנימי שאנחנו מתנהלים איתו, ולפעמים שואפים
להכיר אותו יותר, להבין למה אנחנו ככה אוהבים, ככה לא אוהבים, מה רודף אותנו.
כאלה מודעים לזה וחיים עם זה בשלום, מתמודדים לבד. כאלה מדחיקים את
זה או ממירים את זה לכל מיני התנהגויות לפעמים מוזרות. כאלה מעוניינים להתקדם על
אף זה.
התפקיד של הפסיכותרפיה הוא להצליח לשים על כל זה מילים, ולשחרר את
העכבות, לגלות לא רק את ה״אחר״ המאיים, אלא גם את ה״אחר״ המוצלח יותר, אשר מרומם
אותנו, דבר שאינו יכול להתרחש ללא אדם שלישי.
נדמה שלכל ההוואי הזה רומז הסרט, סרט מאד מעמיק לעניות דעתי.
La double vie de Véronique est une fable.
Dans le film elle est même écrite par un auteur de livres d'enfants, fabricant
et animateur de marionnettes de théatre.
Pourtant, elle semble toucher et agiter des
sujets qui n'appartiennent pas qu'à l'enfance.
Véronique est un jour ébranlée par une
forte impression de vide, comme si sa vie venait de se vider de quelque chose
ou de quelqu'un. Elle explique que l'impression est d'autant plus forte qu'elle
a toujours senti qu'elle était comme accompagnée, par une instance qui lui
"conseillait" comment prendre les décisions de sa vie, même sans
recours au raisonnement ou à la logique. Une instance qui semble avoir soudain
disparu.
Le spectateur qui ne fait connaissance avec
elle qu'après avoir assisté à une partie de la vie et à la mort subite de
Véronika, jeune polonaise (revêtue des mêmes traits que ceux de Véronique), le
spectateur comprend qui Véronique vient de perdre. Véronika, brillante sporano,
meurt sur la scène alors qu'elle chante un magistral solo, et le spectateur
fait connaissance avec Véronique alors qu'elle annonce sans préavis à son
professeur de chant stupéfait qu'elle arrête le chant.
Comme si Véronique, qui ne sait rien de
Véronika, avait eu "connaissance" de la mort de Véronika, et comme si
cette mort jouait pour elle un rôle d'avertissement, de sauvegarde.
Le film met donc le spectateur face à cette
obscure question de notre savoir implicite, des messages que nous
"recevons" sans vraiment en prendre acte, de notre
"mémoire" d'évènements que nous n'avons pas personnellement vécus
mais dont l'impact nous a été transmis, de nos cicatrices des traumatismes qui
nous ont touché directement ou indirectement.
Une question mythique, évoquée de ci de là
par les textes de la tradition, comme par exemple quand nous est expliqué
pourquoi Rabbi Eléazar ben Azaria dit à son propre sujet dans la hagadah de
Pessah' :"je suis comme âgé de 70 ans...". Il avait en vérité 18 ans
nous disent les commentateurs, mais il réalisa soudain qu'il était la
métempsycose du prophète Shmuel décédé à l'âge de 52 ans. Les 52 ans de vie de
Shmuel se retrouvent ainsi ajoûtés au compte de Rabbi Eleazar.
Un peu comme si notre Véronique était
créditée de l'expérience de vie de Véronika, et comme si elle en prenait
partiellement conscience au moment où elle la découvre sur une photo prise par
elle à son propre insu, et par le truchement d'un tiers qui est celui qui met
en lumière la ressemblance physique entre les deux femmes, Véronika
photographiée involontairement par Véronique.
Ceci nous amène à une autre facette évoquée
par le film des particularités du vécu : il y a des situations où cette
"conscience" est vécue comme "inquiétante étrangeté".
Véronique demande soudain : "il y a quelqu'un ?", ou se découvre
prise en photo...par elle-même.
C'est la découverte de "l'autre de
nous-même", la découverte de la face cachée de nous-même, de qui nous
voudrions être aurait dit Freud, de qui nous sommes le double semble dire
Kieslowsky, de qui nous sommes la métempsycose dirait le savoir indien, de qui
nous sommes le "guilgoul" dirait la tradition kabbalistique juive.
Le film donne aussi une information
supplémentaire de très grande importance : Véronique a été élevée par un père
veuf, elle a perdu sa mère très jeune. On pourrait bien suggérer que c'est
avant tout la blessure de la disparition de la mère qui accompagne Véronique
depuis son plus jeune âge et lui fait être sans cesse au confluent de la
solitude et de la présence invisible d'un être important, la disparition de
Véronika n'étant qu'une actualisation ou une personnalisation de cela.
Le film montre très bien (dans les
relations de Véronique avec son copain, avec son professeur de chant, avec son
amie, avec son père) comment cette particularité de notre vécu provoque moult
quiproquos ou vexations décalées, il montre aussi comment l'individu est
accompagné par cela et comment certains de ses goûts, activités, voire
obsessions montrent cela ( balle transparente, lunettes dans lesquels Véronique
devient soudain comme noyée dans la contemplation de sa propre image ou du
paysage déformé).
Le film semble enfin suggérer le rôle
psychothérapeutique de l'ami, celui qui comme dans le film découvre soudain la
photo, découvre le vécu d'inquiétante étrangeté de Véronique, et aide celle-ci
à se construire un narratif autobiographique dans lequel elle fait place à ces
impressions.
Nous sommes ainsi, pour la plupart d'entre
nous, sous l'influence d'un vécu très ramifié, constitué du raffiné mélange de
présent mêlé à du passé, de concret ajouté d'abstrait, de réel associé
d'imaginaire et de fantasmatique, et nous ne savons que rarement comment
organiser tout cela harmonieusement.
Un grand nombre de gens élèvent en eux de
véritables murailles, afin de préserver le présent, le concret, le réel, des
perturbations que causeraient le passé, l'abstrait, l'imaginaire, le
fantasmatique. D'autres feignent de n'avoir pas conscience de tout cela.
Certains mettent cette ramification à profit dans le développement de leur
imagination et deviennent qui artiste, qui poète, qui acteur, qui mime, qui
marionnettiste. D'autres ont recours à des savoirs ou des philosophies pour les
aider à se construire une cohabitation. D'autres ont recours (n'ont parfois pas
le choix de l'éviter) au traitement psychanalytique, parfois photothérapique,
et consacrent temps et argent dans l'approfondissement et dans la recherche des
éléments qui vivent en eux, dans leur métabolisation en ce qui va les aider à
se transcender, à atteindre - et non plus subir - l'autre d'eux-mêmes.
Kieslowsky fait de ces éléments un beau
film, musical, profond, attachant.
נפלא והוא הפלא ש אזכור האחר בתוכי
RépondreSupprimer